עת"מ 50669-05-14

תקציר

העותר, מסתנן בישראל שהוא אזרח אריתריאה, מערער על חוקיות צו השהייה שהוצא נגדו מכוח תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות. ראשית, השופט מציין כי ההחלטה מניחה את חוקתיות התיקון, ואינה מתייחסת לסוגיה. שנית, השופט דן בטענת העותר כי עניינו אינו מתאים לקריטריונים להוצאת צווי עיכוב, ומדגיש כי הקריטריונים אינם רטרואקטיביים, וממילא אינם חלים על מי שטרם היה בערי ישראל. עוד מציינת השופטת כי ההיגיון העומד מאחורי הקריטריונים תומך בעמדת המשיב. שלישית, השופט מתייחס בפירוט לטענתו העיקרית של העותר, לפיה סעיף 32ד לחוק הכניסה לישראל אינו חל עליו ועל מסתננים אחרים שהם אזרחי אריתריאה, שכן הקושי בגירושם אינו נעוץ בהם, אלא במדיניות ההגנה הקבוצתית הזמנית של המדינה המונעת את גירושם לאריתריאה. השופט מנתח בהרחבה את ההיסטוריה החקיקתית של החוקים הרלוונטיים, ומגיע למסקנה כי כוונת המחוקק מאחורי התיקונים לחוק למניעת הסתננות הייתה ליצור מסגרת שתאפשר למדינה למנוע ממסתננים להשתקע בישראל ולהרתיע מפני הסתננות עתידית, לרבות של אזרחי אריתריאה המהווים את רובם המכריע של המסתננים בישראל. השופט מדגיש כי תכלית החוק, ולא קריאה טכנית צרה, צריכה להיות השיקול המרכזי בפרשנותו, ומגיע למסקנה כי הקושי בגירוש מסתננים, מכל סוג שהוא, מכשיר מתן צו שהייה. השופט דוחה גם טענות אחרות שהעלה העותר, ובהן כי נמנע ממנו דיון וכי המשיב עיכב במכוון את שחרורו ממעצר. לסיכום, השופט מחליט לדחות את העתירה, תוך ויתור על הוצאות בנסיבות העניין.