עת"א 4360-06-15

תקציר

בניתוח משפטי של פסק הדין בעת"א 4360-06-15 ועת"א 17417-06-15, בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רון שפירא, סגן נשיא) דן בשתי עתירות שהוגשו על ידי אסירים תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נדחו. העתירות עסקו בהחלטות שירות בתי הסוהר (שב"ס) שלא לאשר כניסת מטפל פרטי לתחום הכלא לצורך הכנת חוות דעת ו/או תוכנית שיקום עבורם, וזאת על בסיס הנחיית פרקליט המדינה מיום 25.3.2015. **הרקע העובדתי והמשפטי:** הנחיית פרקליט המדינה, אשר נכנסה לתוקף ביום 10.5.2015, קבעה כי לא תאושר כניסת מטפלים פרטיים לצורך הכנת תוכנית שיקום לאסירים פליליים או ביטחוניים שאינם תושבי ישראל. הטעם העיקרי להנחיה זו היה חוסר יכולת לפקח על תוכניות שיקום אשר אמורות להתבצע מחוץ לשטחי ישראל, ובפרט בשטחי הרשות הפלסטינית, ועל כן אין אפשרות להבטיח עמידה בתנאי התוכנית או להביא את האסיר בפני ועדת השחרורים במקרה של הפרת תנאים. ההנחיה כללה חריג לאזרחי ישראל הגרים בשטחי C ביהודה ושומרון, שעבורם ניתן לפקח על תוכניות השיקום. **טענות העותרים:** העותרים טענו כי ההחלטות שלא לאפשר להם להיפגש עם משקם פרטי בשל עובדת היותם תושבי שטחים אינן סבירות, אינן מעוגנות בחוק, בפסיקה או בהנחיות פרקליט המדינה, ודינן להתבטל. נטען כי ההחלטות מפלות אסירים תושבי שטחים ואסירים ביטחוניים, סותרות הלכות של בית המשפט העליון וחוק שחרור על תנאי, ומהוות החרגה של החוק מקבוצת אסירים זו. כמו כן, נטען כי ההנחיה פוגענית, נוגדת את עיקרון השוויון ופוגעת בחופש העיסוק של המטפלים הפרטיים. **טענות המשיבה:** המדינה טענה כי יש לדחות את העתירות. הודגש כי מדובר בהוראת שעה למשך שנה, שמטרתה לבחון את המצב ולאסוף נתונים. הסעיף הרלוונטי בהנחיה קובע איסור הכנסת מומחה פרטי עבור אסירים המתגוררים בשטחים, למעט החריג שצוין. המדינה טענה כי אין מדובר באפליה פסולה, אלא בהבחנה בין קבוצות שונות בעלות מאפיינים שונים, אשר מצדיקה יחס שונה, וזאת בהתאם לסעיף 11ד' לפקודת בתי הסוהר. כמו כן, נטען כי תוכנית שיקום המתבצעת באזור שאינו בשליטת רשויות האכיפה של ישראל אינה ניתנת לפיקוח יעיל, וכי סמכות מתן היתר כניסה לשטחי המדינה נתונה לשר הפנים או למפקד האזור. **ניתוח בית המשפט והמסקנות:** בית המשפט קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירות. בניתוח המשפטי, השופט רון שפירא הדגיש מספר עקרונות ושיקולים מרכזיים: 1. **סבירות ההחלטה:** בית המשפט קבע כי החלטות שב"ס, על בסיס הנחיית פרקליט המדינה, הן סבירות ולא מצא מקום להתערב בהן. 2. **אי-שוויון פסול:** בית המשפט דחה את טענת האפליה וקבע, בהסתמך על פסק דין של בית המשפט העליון (רע"ב 3969/97 מדינת ישראל נ' אבו רביע), כי "כאשר אין השניים דומים ואינם שווים בתכונותיהם, ההפליה אינה פסולה". הזכות לשוויון אינה מוחלטת ויש לאזנה עם ערכים אחרים, כגון אינטרסים ביטחוניים. 3. **האינטרס הביטחוני כשיקול מרכזי:** אחת התכליות העיקריות של שחרור מוקדם על תנאי, הכולל הכנת תוכנית שיקום ופיקוח, היא שמירה על ביטחון הציבור. כאשר אין אפשרות לפקח על ביצוע תוכנית שיקום בשטחים שאינם בשליטת ישראל, או לוודא עמידה בתנאים והתייצבות בפני ועדת השחרורים, הרי שיש להכריע לטובת אינטרס ביטחון הציבור. 4. **היעדר זכות מוקנית לשיקום:** בית המשפט חזר על קביעת בית המשפט העליון (רע"ב 3969/07) כי אין לאסיר זכות מוקנית לשיקום, והענקתה נתונה לשיקול דעתה של נציבות שב"ס. עקרונות אלו יפים גם לעניין הכנסת מטפלים פרטיים, שכן מדובר בשאיפה להליך שיקומי. 5. **הגבלות כניסה לישראל:** בית המשפט ציין כי לא ניתן לאפשר כניסת מטפלים פרטיים שאינם תושבי המדינה ואינם בעלי היתר כניסה, ללא אישור הגורם המוסמך. 6. **הוראת שעה ניסיונית:** העובדה שמדובר בהנחיית שעה, המוגבלת בזמן ונועדה לבחינה, מחזקת את סבירותה. 7. **אי-שלילת אפשרות השחרור המוקדם:** בית המשפט הבהיר כי ההנחיה אינה שוללת בהכרח את אפשרות השחרור המוקדם מאסירים שאינם תושבי ישראל, אלא מתייחסת לדרך הכנת תוכנית השיקום. ועדת השחרורים מוסמכת לשחרר גם אסיר ללא תוכנית שיקום, אם השתכנעה בכך שהתנאים בחוק מתקיימים. 8. **הבחנה בין מקרים:** בית המשפט הבחין בין המקרה הנדון לבין פסקי דין אחרים שהוצגו על ידי העותרים, שכן אלה עסקו באזרחים ישראלים או לא התייחסו לחוסר יכולת הפיקוח המהותי. **החידוש המשפטי והשלכותיו:** ההחלטה מדגישה את **עקרון הסבירות המנהלית** ואת **האינטרס הביטחוני** כשיקולים מרכזיים בהחלטות הנוגעות לאסירים, במיוחד כאשר מדובר בתושבי שטחים או אזרחים זרים. נקבע כי במקרים בהם אין אפשרות מעשית לפקח על יישום תוכנית שיקום הנערכת מחוץ לגבולות המדינה, אין תכלית ראויה בהכנתה, וזאת גם באמצעות מטפל פרטי. הפסיקה מחזקת את **הפררוגטיבה של רשויות האכיפה** (במקרה זה, פרקליט המדינה ושב"ס) לקבוע מדיניות בנוגע לכניסת גורמים חיצוניים לבתי הסוהר, במיוחד כאשר הדבר נוגע לאסירים שהימצאותם בתחומי המדינה שנויה במחלוקת או עשויה להצריך פיקוח מורכב. עם זאת, בית המשפט מבהיר כי **אין מדובר בשלילה גורפת של זכות השחרור המוקדם** מאסירים תושבי שטחים. ועדת השחרורים שומרת על סמכותה לשקול כל מקרה לגופו, ולקבוע כי גם ללא תוכנית שיקום מפוקחת, ניתן לשחרר אסיר בתנאים מסוימים, תוך הבאת מגבלות הפיקוח בחשבון. בסיכומו של דבר, פסק הדין מאזן בין זכויות האסירים לבין האינטרס הציבורי והביטחוני, וקובע כי כאשר קיים פער משמעותי ביכולת הפיקוח והאכיפה, הדבר יכול להצדיק הגבלות על דרכי שיקום, גם אם הן עשויות להשפיע על סיכוייו של אסיר מסוים לשחרור מוקדם.