ע"פ 4444/16

תקציר

פסק הדין נשוא הערעור מכריע בשאלה האם אמירותיו של המערער במהלך עימות עם המתלוננת ביום 7.1.2014 מהוות עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 לחוק העונשין. חוק העונשין מגדיר זאת כשידול או ניסיון לגרום לאדם לא למסור הודעה או למסור הצהרה כוזבת או לחזור בו מהצהרה במהלך חקירה חוקית. פסק הדין מאשר כי תכליתה של עבירה זו היא להגן על הליך הצדק ועל ערך גילוי האמת. מדובר בעבירה התנהגותית והיסוד הנפשי הנדרש להרשעה הוא מודעות לכך שההתנהגות עלולה להוביל אדם אחר שלא למסור הצהרה או לחזור בו/לשנות את גרסתו, יחד עם הרצון שאחת המטרות הללו תתגשם. המערער טען כי היסוד הנפשי הנדרש לא היה נוכח בעניינו, אולם טענה זו לא אושרה שכן הראיות הראו כי המערער ניסה לשכנע את המתלונן למסור הצהרה כוזבת ולהצילו מתוצאות מעשיו. למרות שהמערער ניסה למסגר את דבריו כניסיון להימנע ממבוכה למתלוננת, פסק הדין מאשר כי המניע העיקרי שלו היה להציל את עצמו. זאת ועוד, טען המערער כי מעשיו אינם מהווים עבירה לפי סעיף 245(א) שכן הוא מנסה לשכנע את המתלוננת לחזור בה מאמירות שלא מפלילות אותו. גם טענה זו נדחתה מאחר שהסעיף אינו קובע כי האמירות חייבות להיות מפלילות, וממילא ניסה המערער לשכנע את המתלוננת להכחיש ראיות מפלילות. גם טענותיו הנוספות של המערער בדבר הגנת הצדק והטריוויאליות שבמעשיו נדחו. ההגנה המשפטית נועדה להבטיח כי רשויות אכיפת החוק יתנהגו כראוי והמערער לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. גם הגנת הטריוויאליות אינה חלה, שכן הדחה במהלך עימות פוגעת בטוהר ההליך המשפטי. לפיכך, הערעור על ההרשעה נדחה. גם בסוגיית גזר הדין נדחה הערעור, שכן העונש שהטיל בית משפט קמא לא נמצא חריג או שונה באופן קיצוני מרף הענישה במקרים דומים, במיוחד נוכח עברו הפלילי של המערער והנזק שנגרם ממעשיו. לפיכך, פסק הדין הרשיע את המערער בהדחה בחקירה ודחה הן את הערעור על ההרשעה והן את גזר הדין.