ע"פ 4223/07

תקציר

בתיק הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (רע"א 103/02) הורשע המערער בביצוע שורה של עבירות מעשה סדום בקטין, כאשר בית המשפט הסתמך רבות על אמינותה החזקה של עדותה של המתלוננת, הנתמכת בעדים ובראיות נוספות. חרף טענת ההגנה של המערער כי מדובר בבדיות המונעות מקובלנות אישיות, בית המשפט לא מצא ראיות ממשיות התומכות בטענה זו וקבע כי ההאשמות אמינות ואמיתיות. ממצאי בית המשפט המחוזי גובו בעדויות הוריה, עובדיה הסוציאליים וחוקריה של המתלוננת, התומכות כולן בגרסתו לפיה העבירות בוצעו במשך שנה, וכללו מעשי אלימות מינית חוזרים ונשנים. בהתייחסו לטענות המערער בדבר חוסר עקביות והעלמת עדות, הדגיש בית המשפט את גילה הצעיר של המתלוננת, מצבה הנפשי והטראומטי של העבירות כהסברים סבירים לסתירות אלה, ובכך קבע כי אין להן כל חשיבות. המערער אמנם הדגיש מחדלי חקירה, כגון אי צילום זירות הפשע, אך אלה לא נתפסו כחותרים תחת תוצאות המשפט בשל די הראיות הקיימות. בגזר הדין, תוך התחשבות בגורמים מקלים כגון גילו הצעיר של המערער והיעדר הרשעות קודמות, העדיף בית המשפט את חומרת העבירה, ביטחון הציבור וההרתעה, מה שהוביל לעונש מאסר של חמש שנים, תוך הדגשת סלידתה העזה של החברה מעבירות מסוג זה. ערכאת הערעור, בהכירה בבחינתו ובממצאיו המקיפים של בית משפט קמא, בחרה שלא להתערב בהרשעה או בגזר הדין, ובכך אישרה את ההחלטה לקיים את שניהם.