ת"א 16170-03-11

תקציר

התובע, שכונה "דומפה" בחוברת הנתבעים, טען כי הפרסום מהווה לשון הרע ופוגע בזכויותיו הנוספות כגון הזכות לפרטיות והזכות לשימוע הוגן. מנגד, טענו הנתבעים כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע, וגם אם כן, יש להגן עליו בחוק בשל עקרון חופש הביטוי וחופש היצירה. עוד טענו כי הפרסום לא כוון כלפי התובע כאדם פרטי אלא כלפי הציבור אותו ייצג. בנוסף, ביקשו הנתבעים לדון בהשלכותיהן של תביעות אלה ובדרך הראויה לטפל בהן על מנת למנוע "אפקט מצנן". בית המשפט בחן את הפרסום והגיע למסקנה כי אין בו משום לשון הרע, שכן יש לפרשו בהקשר של החוברת כולה, שהייתה כתיבה פוליטית המבקרת את "מפעל ההתנחלויות". התובע הוזכר כנציג מפעל זה ולא כאדם פרטי, מה שאומר שהפרסום לא כוון אליו אישית. גם סגנונה ותוכנה של הכתיבה הצביעו על כך שלא היה מדובר בניסיון לקבוע עובדות אלא להציג את דעותיהם והשקפות עולמם של המחברים. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי גם אם הפרסום מהווה לשון הרע, הוא גובר על זכותם של הנתבעים לחופש ביטוי, מה גם שהתובע היה איש ציבור והפרסום נגע לעניינים בעלי עניין לציבור. עוד מצא בית המשפט כי הפרסום מוגן לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע כהבעת דעה כנה בעניין שיש בו עניין לציבור. באשר לעילות התביעה הנוספות, דחה בית המשפט את כולן. הודגש כי זכות הגישה לערכאות כרוכה באחריות, ועל התובעים להיות מודעים לכך שתביעות חסרות בסיס עלולות להוביל לנשיאה בהוצאות הנתבעים. במקרה זה, טענת התובע הייתה חסרת שחר, והוא כילה את משאבי הנתבעים תוך התנגדות לניסיונות לייעל את ההליך. כתוצאה מכך קבע בית המשפט כי על התובעת לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם, כאשר כל אחד מהם שולם 30,000 ₪ לנתבעים 1 ו-2 ו-10,000 ₪ לנתבע 3.