ע"פ 1290/04

תקציר

שני ערעורים אלה נובעים מהחלטות בית משפט השלום בחדרה בנוגע לבקשות לביטול צווי אשפוז פלילי לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, שהוגשו על ידי נאשמים שהואשמו בהפרת סדר ובתקיפה, בהתאמה, ונמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין בשל מחלת נפש. הערר הראשון הוגש על ידי הנאשם, שביקש לבטל את צו האשפוז הפלילי נגדו, בטענה כי אשפוז אזרחי יהיה אמצעי ראוי יותר. הערעור השני הוגש על ידי המדינה, לאחר שהערכאה הנמוכה יותר ביטלה את צו האשפוז הפלילי נגד המשיב, בטענה כי בית המשפט לא היה צריך להעביר את ההחלטה על האשפוז לפסיכיאטר המחוזי. הנסיבות בשני המקרים דומות, שכן שני הנאשמים נמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין והיו תלויים ועומדים צווי אשפוז אזרחי זמניים בעת הדיונים. בית המשפט העליון קבע כי שגה בית משפט קמא בשני המקרים בכך שלא הורה על אשפוז פלילי והעביר את שיקול דעתו לפסיכיאטר המחוזי. בית המשפט קבע כי כאשר מוגש כתב אישום נגד נאשם והנאשם זקוק לטיפול כפוי, על בית המשפט לשמור על סמכותו ואחריותו להחליט על מסלול האשפוז הפלילי, שכן זו דרך הפעולה הראויה בנסיבות אלה. בית המשפט הדגיש כי אשפוז פלילי הוא אמצעי חמור, אך הוא מוצדק במקרים בהם נשקפת מהנאשם סכנה לציבור או לעצמו, ועל בית המשפט לאזן בין הצורך להגן על הציבור לבין זכויות הנאשם. מאחר שהנאשמים בשני המקרים נזקקו לאשפוז והיוו סכנה, היה על בית המשפט להורות על אשפוז פלילי, מה גם שהדבר יבטיח את המשך השליטה בעניינם של הנאשמים. יתר על כן, האפשרות לעבור לאשפוז אזרחי לא הייתה ראויה, שכן הנאשמים לא אושפזו מכוח צווים אלה בעת הדיונים, והיא הייתה מותירה את ההחלטה לפסיכיאטר המחוזי בלבד. לפיכך, הערעור הראשון נדחה, וערעור המדינה התקבל, אם כי לאחרון לא היו השלכות מעשיות שכן המשיב כבר שוחרר מאשפוז.