עע"מ 8832/12

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט לתחולת דיני ההתיישנות ודיני השיהוי בהליכי גבייה מנהליים הנוגעים לארנונה. עיריית חיפה טענה נגד חוק ההתיישנות, והעדיפה במקום זאת את החלת השיהוי, המקנה גמישות בהתחשבות בנסיבות כגון מצבו הסוציו-אקונומי של החייב. למרות שבית המשפט היה פתוח לטענות בדבר הצורך בגמישות, ובפרט חששותיה של השופטת ד' ברק-ארז מפני פרשנותו הנוקשה של חוק ההתיישנות, הוא אישר בסופו של דבר את התקדים שנקבע ברע"א 187/05 נאסר. החלטה זו מחילה את תקופת ההתיישנות הן על הליכי גבייה אקטיביים והן על הליכי גבייה פסיבית. הרוב, כולל הנשיא (בדימוס) א' גרוניס וכמה שופטים נוספים, מצאו כי שמירה על תקדים זה מתמרצת פעולה מהירה של הרשויות, הבטחת הגינות ומניעת פגיעות אינסופית של אזרחים לתביעות המדינה. עם זאת, הוסכם גם כי יישום זה צריך להיות פרוספקטיבי, לאפשר לרשויות המקומיות להתאים את עצמן לפרשנות זו ולמנוע שיבוש מיותר של הנחות פיסקליות קיימות. למרות דיונים נרחבים, נדחה ערעורה של עיריית חיפה, והיא נדרשה להנפיק למשיב את תעודת האישור הנדרשת, המדגישה את האיזון בין יעילות מנהלית לזכויות הפרט. העירייה נדרשה גם לשלם הוצאות משפט. החלטה זו מדגישה את המחויבות לוודאות משפטית ולהוגנות בהליכים מנהליים, ומבטיחה כי העיריות יפעלו בתוך פרק זמן סביר תוך התחשבות באינטרס הציבורי.