ת"א 49858-05-19

תקציר

פסק דין זה מתייחס לתביעה שהגיש זכיין לשעבר של חנות שניצל נגד חברת הזכיינית, בעלי מניותיה ומנהלה, בסך 389,360 שקל, לרבות השבת דמי זיכיון, הפרשי דמי שכירות ששולמו ביתר ופיצוי בגין עוגמת נפש. חברת הזכיינות והעומד בראשה הגישו תביעה שכנגד על סך 301,940 שקל, כולל דמי זיכיון, פיצוי מוסכם ודמי שכירות שהוצאו. התובעת טענה כי הנתבעים הציגו נתונים שגויים ומצגי שווא לגבי רווחיות העסק. עם זאת, השופט לא מצא ראיות משכנעות לתמיכה בטענות אלה וראה בהן רק טעויות בכדאיות העסקה, שאינן עילה לביטול העסקה. השופטת דחתה גם את טענת העושק, שכן התובע לא הוכיח את שלושת היסודות הנדרשים: מצבו של העושק, התנהגותו של העושק ותנאי החוזה. באשר לתביעה לתשלום דמי שכירות מופרזים, פסק השופט לטובת הנתבעים, שכן התובע לא הביא ראיות לתשלום דמי השכירות בפועל. השופטת דחתה גם את התביעה בגין עוגמת נפש, שכן אין זה דבר שבשגרה לפסוק פיצוי כזה במקרים של דיני חוזים, ובמקרה זה לא היו מעורבים נסיבות חריגות. במעבר לתביעה שכנגד, פסק השופט נגד הנתבעים, וקבע כי גרסת התובע לאירועים אמינה יותר. השופטת הצביעה על מספר סתירות וסימני שאלה סביב התנהלות הנתבעים, לרבות הימנעותם מהוצאת חשבוניות מס בגין תשלומי דמי הזיכיון הנטענים ואי מילוי תנאי ההסכם בנוגע לדמי הזיכיון. השופט גם הטיל ספק במהימנות עדותם של הנתבעים בנוגע לתשלום דמי השכירות לבעל הנכס, במיוחד נוכח ההליכים המשפטיים שניהל נגדם במקביל בעל הנכס בגין אי תשלום דמי שכירות. בסיכומו של דבר, דחתה השופטת את תביעת התובע ואת תביעתם הנגדית של הנתבעים במלואה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.