ע"א 3907/14

תקציר

מדובר בסכסוך משפטי מורכב שעיקרו בין נאמן, ח"ה ד"ר בוריס, לבין דוד בנאי בנוגע לבוררות לפי הדין האנגלי. בתחילה ניסה בית המשפט לפתור את הסכסוך באמצעות פסק דין מותנה שניתן ב-16 במארס 2016, והציע בוררות בישראל בחסות בית הדין הפלילי הבינלאומי, כאשר הדין האנגלי מפקח על ההליכים. למרות הסכמת הנאמן, חזר בו המערער מהסכמתו, מה שגרר דיונים נוספים ולבסוף הצעה חדשה לפיה בית משפט קמא יתייחס לתוקפה של תניית הבוררות. הנאמן הסכים, אך המערער חזר בו, והביא את בית המשפט לדון בערעורים התלויים ועומדים. בית המשפט בחן את ההליכים, והדגיש את התמרונים המפוקפקים של המערער בכך שביקש צו חסימה בבית המשפט האנגלי על רקע ערעורים מקומיים, שנתפסו כפגיעה בהליכים משפטיים ישראליים. בית המשפט קבע כי מעשיו של המערער נעשו בחוסר תום לב, במיוחד כאשר הוא נמנע מפתרון כולל באמצעות בוררות או בתי משפט ישראליים – שניהם אידיאליים בהתחשב באזרחותם הישראלית ובתושבותם של הצדדים המעורבים ובהיעדר זיקה לאנגליה. למרות פסיקת בית המשפט האנגלי המטילה אחריות כספית על הנאמן, בתי המשפט בישראל הדגישו כי יש לפתור את הסוגיה באופן מקומי, תוך שלילת אכיפת פסקי הדין של בית המשפט האנגלי בישראל ללא הליך משפטי הוגן לפי חוק אכיפת פסקי חוץ. כמו כן, ההחלטה אפשרה לחייב להחליף את הנאמן בניהול הליכים משפטיים ספציפיים תחת הנחיות פשיטת רגל, תוך סטייה מתביעות עצמאיות, בהתחשב באתגרים הפרוצדורליים של הנאמן וכאשר החייב מגן על נכסים רלוונטיים מפני ניהול כושל פוטנציאלי. פסק הדין עודד את הגמישות הנדרשת במסגרת דיני פשיטת הרגל, בהתאם לתקדימים, כדי להשיג תוצאות צודקות תוך אישור מחדש של היצמדות לנהלים מקומיים על פני התערבויות זרות. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערער נשא בהוצאות, המשקפות את מסלולי ההתדיינות הבלתי מידתיים שננקטו בחו"ל, בעיקר בשל התנהלותו, ואימץ את גישתו של בית המשפט המחוזי כשקולה ושוויונית, תוך שהוא דוחה את הערעורים.