ע"א 6191-04-12

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנות המונח "תחבורה שכורה" בפוליסת ביטוח רכב. פוליסת הביטוח המדוברת אינה כוללת כיסוי להסעת נוסעים למטרות רווח או רווח כספי. המערער, שהיה מעורב בתאונה בעת שהסיע נוסעים, טען כי חברת הביטוח חייבת לשפות אותו בגין נזקים שנגרמו בתאונה, שכן הנסיעה בה אירעה התאונה לא הייתה הסעה שכורה כהגדרתה בפוליסה. המערער טען, כי מאחר שלא שולם לו ישירות על ידי הנוסעים, והרכב בו נהג אינו שלו, חברת הביטוח חייבת במתן כיסוי. עם זאת, בית המשפט מצא כי מטרת הנסיעה אכן הייתה לייצר רווח, ולכן היא נחשבת להסעה שכורה. טענות המערער כי התשלום לא בוצע ישירות על ידי הנוסעים, וכי הרכב אינו שלו, נדחו. בית המשפט סבר כי די באופי הנסיעה, בהיותה למטרות רווח, כדי להחריג כיסוי, ללא קשר לזהות המשלם או הרכב בו נעשה שימוש. זאת ועוד, טענה המערערת כי הסעיף בפוליסת הביטוח אשר החריג כיסוי להסעה חכורה לא הודגש דיו, ועל כן אינו תקף. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי הסעיף הוכנס לפרק נפרד בפוליסה המוקדש להחרגות אלה, ובכך עמד בדרישות החוק. פסק הדין התייחס גם לפקודת ביטוח רכב מנועי, המחייבת הנפקת תעודת ביטוח המפרטת את עיקרי התנאים וההחרגות של הפוליסה. התעודה, שכל נהג חייב להחזיק בה בעת נהיגה, אינה דורשת כל הדגשה של הסעיפים, ודי היה בה כדי ליידע את המערערת על ההחרגות. ככלל, מצא בית המשפט כי חברת הביטוח אינה חייבת לשפות את המערערת בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה, ודחה את הערעור. המערערת וקרנית חויבו כל אחת לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחתן.