ת"א 16452-04-10

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעה מקיפה שהגישו התובעים, אשר דרשו סעד כספי בסך 1,174,468 ₪, וכן סעד הצהרתי וצו מניעה כנגד הנתבעת. התביעה נסובה בעיקר סביב פרשנותו ואכיפתו של פסק בוררות שאושר על ידי בית משפט השלום בתל אביב בשנת 2000, ויישוב סכסוכים בין הצדדים בנוגע לתחנת דלק. התובעים, שהם היורש היחיד של חליל, אחד הצדדים המקוריים המעורבים, וחברה העוסקת במכירת דלק, טענו כי הנתבעת, ספקית דלק, לא עמדה בפסק הבוררות בכך שסירבה לספק דלק לתחנת הדלק ולספק חשבונות כמפורט לעיל. כמו כן ביקשו לבטל הערת אזהרה שנרשמה לטובת הנתבע. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי תביעת התובעים חסרת שחר ודינה להידחות על הסף. בנוסף, הנתבע תבע הוצאות משפט בשל חוסר תום הלב של התובעים בניהול ההליך. בית המשפט הסכים עם טענות הנתבעת. ראשית, היא מצאה כי לחברה התובעת לא היה מעמד לדרוש סעד כלשהו מהנתבעת, שכן פסק הבוררות והסכם הפשרה שבא בעקבותיו לא הקנו להם זכויות כלשהן. כמו כן, בית המשפט קבע כי פסק הבוררות מהווה צו בית משפט ומחייב את הצדדים. בית המשפט קבע כי הנתבעת לא הפרה את פסק הבוררות, שכן לא הייתה לה חובה לספק דלק לתחנה לאחר הפסקת האספקה בשנת 1999. בית המשפט דחה גם את טענת התובעים בדבר היעדר התחשבנות ראויה מצד הנתבעת, וקבע כי די במסמכים שסופקו כדי לעמוד בדרישות פסק הבוררות. לבסוף, בית המשפט הורה לתובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 116,000 ₪, בנימוק של חוסר תום לב מצד התובעים ואופן ניהול ההליך.