רע"א 9212/05

תקציר

במקרה דנן, ביקש המבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר אישר פסק דין של בית משפט השלום שהכריז על הקרקע המדוברת כרכוש פרטי בבעלות החברות המשיבות. המבקש, שהתגורר ובנה על הקרקע בהנחה שהיא ציבורית, סבר כי השתמע מכך בשל חוסר המעש של הבעלים לאורך השנים. בית משפט השלום הכיר בהיתר מכללא זה וקבע כי ניתן להתנות את הפינוי בפיצוי בגין השקעות שביצע המבקש. עם זאת, שמאי מצא כי התשלום עבור דמי שימוש בקרקע עלה על שווי ההשקעות הללו, ובכך שלל את הפיצוי. בערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נטען כי העברת הבעלות במקרקעין למשיבים מהווה חוזה צד ג', המזכה אותם בהסדר דיור חלופי, וציטט את חוק אזורי שיקום, אך טענות אלה נדחו על הסף. לאחר מכן ביקש המבקש ערעור נוסף, בטענה לפיצוי הדומה לזכויות בעלות ממשיות על סמך קריטריונים היסטוריים ששימשו לפינויים דומים, וטען כי היתר משתמע מתמשך צריך למנוע את פינויים. עם זאת, בית המשפט דחה את הערעור, וציין כי אין שאלות משפטיות משמעותיות המצדיקות בחינה נוספת. היא שבה ואישרה כי למבקש לא הייתה זכאות חוקית לקרקע או לפיצויים, והדגישה את ההבדל בציפיות בין בעלות של גופים פרטיים לעומת החזקות ציבוריות. למרות שהכיר בהשקעות שבוצעו, בית המשפט קבע כי אין הצדקה לפיצוי מאחר שדמי השימוש שנקבעו עלו על השקעות אלה.