ע"פ 5851/19

תקציר

בהכרעת הדין בעניין החלטת הערעור בחן בית המשפט האם יש לפסוק פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, לאחר זיכויים של המשיבים 2 ו-3. הסעיף קובע כי המדינה רשאית לפצות נאשמים אם האשמה נעדרת בסיס או אם מתקיימות נסיבות מצדיקות אחרות. בפסק הדין הודגש כי זיכוי לבדו אינו מבטיח פיצוי; עליה לעמוד בקריטריונים של "אין בסיס לאשמה" או בקריטריונים של "נסיבות אחרות". האחרון בוחן גורמים כגון פגיעה בכבודו של הנאשם או האם התנהגות המשטרה הייתה בלתי צודקת. התביעה הראשונית התבססה על ראיות לכאורה שנחשבו מספיקות באותה עת, לרבות תיעוד וידאו והצהרות עדים; לפיכך כתב האישום לא הוגש ברשלנות או בחוסר תום לב. בית המשפט המחוזי פסק פיצוי על יסוד הטענה כי המשטרה והתביעה העדיפו באופן בלתי הוגן את הגנבים על פני הנאשמים, טענה שחלה בעיקר על המשיב מס' 1, אשר הפסיד כספים באופן ישיר. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה כי נימוק זה אינו מספיק כדי לפצות את המשיבים 2 ו-3, שלא היו נפגעים ישירים והפעילו כוח לטובת אחר. פסק הדין מתח ביקורת על הרעיון של פתרון סכסוכים באמצעות צדק עצמי ואלימות, וחיזק את העיקרון לפיו התנהלות כזו אינה עולה בקנה אחד עם חברה מתורבתת. משכך, ביטל בית המשפט לערעורים את החלטת בית המשפט המחוזי להעניק פיצויים למשיבים 2 ו-3, בהסכמת השופטים ברק-ארז ושטיין, ולפיכך קיבל את הערעור ושינה את פסק הדין הקודם מיום 2.2.2020.