ע"א 49347-02-19

תקציר

זהו פסק דין בתיק הנוגע להסכם דיירות מוגנת. המשיבים, דיירי בניין המשמש לבית מלון, תבעו החזר הוצאות תיקון מהמערערים, בעלי הבניין, בהסתמך על חוק הגנת הדייר. המערערים טענו, כי על פי ההסכמות שנערכו בין הצדדים, המשיבים אחראים לכל הוצאות התיקונים. כמו כן הועלו טענות נוספות, בהן חוסר עילה, התיישנות ועיכוב בתשלום האגרה הנדרשת. בית המשפט להשכרה בתל אביב-יפו דחה את טענות המערערים ופסק לטובת המשיבים, תוך שהוא מורה למערערים לשלם חלק מהוצאות התיקון. המערערים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בטענה כי בית המשפט לשכירות פירש את ההסכם באופן שגוי וכי למשיבים אין עילת תביעה. עוד נטען, כי בית המשפט לא התייחס לפרטים מהותיים וכי ההחלטה לפסוק למשיבים חלק מההוצאות אינה מוצדקת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ולא מצא טעם בטענות המערערים. היא אישרה את החלטת בית הדין לשכירות, לרבות פרשנותו להסכם וחלוקת הוצאות התיקונים. השופטים הסכימו כי יש לדחות את הערעור, אך סיפקו הערות נוספות לגבי הנימוקים. השופט אטדגי סבר כי נקודת המוצא לקביעת שיעור ההשתתפות בהוצאות לפי סעיף 70 לחוק הגנת הדייר צריכה להיות השיעור הקבוע בסעיף 68(ד) לחוק. בתוך כך, סבר השופט שבח כי אין צורך להחיל את חוק הפרשנות על חוזה הדיירות המוגנת והסכים עם דבריו של המשנה לנשיא שי בסוגיה זו. גם השופט בלכר תמך בדחיית הערעור מבלי להתעמק בפרשנות החוזה. משכך, הורה בית המשפט המחוזי למערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪, ופסק כי הערבות שהופקדה על ידי המערערים תועבר למשיבים.