תמ"ש 39998-12-20

תקציר

התובעת, ב', טענה כי הגיעה להסכם בעל פה עם הנתבע, נ', לרכישת דירה מעמידר. עם זאת, הזכויות בדירה נרשמו על שמה של נ' בשל מגבלות על זהות הרוכש. ב' טענה כי ניתן להכיר בהסכם בעל פה על בסיס עקרון תום הלב והצדק, שכן היא שילמה את התמורה עבור הדירה. לחילופין, טענה ב' כי מסמכי ההלוואה וייפוי הכוח מהווים הסכם בכתב, או כי נ' החזיקה את הזכויות בדירה בנאמנות עבורה. נ' טענה כי לא היה הסכם בעל פה וכי המסמכים אינם תומכים בטענותיו של ב'. בית המשפט קבע כי ב' לא הביא ראיות מספיקות להסכם בעל פה, שכן הנסיבות אינן מצדיקות התגברות על דרישת הכתב לעסקאות מקרקעין. בנוסף, בית המשפט מצא כי המסמכים עליהם הסתמך ב' לא הצביעו על הסכמה כלשהי בדבר העברת זכויות הבעלות ובמקום זאת תמכו בטענתו של נ' להחזר הלוואה. זאת ועוד, גם טענתו של ב' ליחסי נאמנות נדחתה מחוסר ראיות מספיקות. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעתה של ב' לסעד הצהרתי בדבר בעלותה בדירה והורה על ביטול האיסור על פינוי הדירה. בחלקו השני של פסק הדין ביקשה נ' לבטל צו ירושה שהוצא למנוחה, בעלה של ב', אשר החריג את חלקה של נ' בירושה. נ' טענה כי הצו התבסס על הצהרה כוזבת וכי לא נמסר לה על הוצאתו. הנתבעים, ב' ואחרים, טענו כי נ' הסתירה הסכם ממון ושתי צוואות עליהן חתמה. בית המשפט קבע כי צו הירושה אכן התבסס על עובדה שקרית וכי נ' לא הייתה מודעת לו בעת הוצאתו. עוד קבע בית המשפט כי נ' והמנוחה נישאו כידועים בציבור, שכן הם קיימו טקס נישואין פרטי, חיו יחד וקיימו משק בית משותף. כמו כן, בית המשפט קבע כי הסכם ממון אינו שולל את זכותה של נ' לרשת כבת זוג. לפיכך, ביטל בית המשפט את צו הירושה ותיקן אותו כך שיכלול את נ' כבת זוגו של המנוח. עוד הורה בית המשפט כי אם נ' תעמוד על מינוי מנהל עיזבון, יינתן צו בהתאם. לבסוף פסק בית המשפט בסוגיית ההוצאות, והורה לב' לשלם את הוצאותיה של נ' ולנתבעים הנוספים לשלם את הוצאותיה של נ' ביחד ולחוד.