ע"א 415/89

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חלקת אדמה שנרשמה על שם המועצה המוסלמית העליונה ולאחר מכן הוכרזה כנכס נפקד על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים (המשיב מס' 1) לפי סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950. הערעור ערער על תוקפה של הכרזה זו, בטענה כי המקרקעין הנדונים הם הקדש ולפיכך כפופים להוראת חוק אחרת (סעיף 30(א)). לטענת המערערת, היעדר תעודה שהוציא האפוטרופוס לפי סעיף 30(א) הפך את ההצהרה לחסרת תוקף. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי סעיפים 30(א) ו-30(ב) עוסקים בדיני הראיות ובהעברת נטל ההוכחה, ולא בתנאים למתן רכוש לאפוטרופוס. תנאים אלה מפורטים בסעיפים 1(ה) ו-4 לחוק, שהתקיימו במקרה זה. בית המשפט דחה גם את הטענה כי על האפוטרופוס להנפיק הן תעודה לפי סעיף 30(א) והן אישור לפי סעיף 30(ב). הודגש כי תעודה כזו נדרשת רק כאשר האפוטרופוס אינו יכול לזהות את הנפקד או כאשר ההוראות מתייחסות ישירות לנפקד. מאחר שהמערערת לא ערערה על היעדרותם של חברי המועצה המוסלמית העליונה ולא הורידה את נטל ההוכחה, הגיע בית המשפט למסקנה כי הקרקע הוכרזה כדין כנכס נפקד. יתר על כן, בית המשפט מצא כי טענתו המקדמית של המערער בדבר סמכותו של בית הדין השרעי למנות מטוואלי על החלקה אינה תקפה. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענות המערערת בדבר קדושת ההקדש ואי קיום הליכים נאותים להסרת הקדושה. בית המשפט ציין כי טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם מעשיו של המערער עצמו ולא מצא בהן כדי לשכנע. השופט גולדברג, הנשיא שמגר והשופט חשין דחו את הערעור והורו למערער לשלם למשיבים הוצאות משפט.