ע"א 17972-10-25

תקציר

בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בו נדחתה תביעת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיבה. המערער, שהיה בעבר מנכ"ל בחברת "מנור רפואה", טען כי פרסומים של המשיבה, שכללו פוסטים בקבוצת פייסבוק ובאתר אינטרנט, מהווים לשון הרע נגדו וייחסו לו עבירות פליליות שונות. המשיבה, שעברה הליך פונדקאות כושל דרך החברה, טענה כי פרסומיה מהווים ביקורת לגיטימית על החברה וכי התביעה מהווה "תביעת השתקה". **ניתוח משפטי:** **1. האם התביעה מהווה "תביעת השתקה"?** בית המשפט העליון, בהלכת קיבוץ ניר דוד, קבע קריטריונים לסיווג תביעה כ"תביעת השתקה", ובהם: פער כוחות בין בעלי הדין (תובע חזק כלכלית מול נתבע חלש), עילת תביעה גבולית או חסרת יסוד, תביעת פיצוי מופרז, ברירת נתבעים בעייתית, והגשת תביעה בעקבות אמירות במסגרת שיח ציבורי. בית המשפט המחוזי סבור כי במקרה זה **לא מתקיימים התנאים המצדיקים קביעה שמדובר בתביעת השתקה**. אמנם, בית משפט קמא קבע כי מדובר בתביעת השתקה מובהקת, אך השופטת המחוזית חלקה על קביעה זו. היא ציינה כי אין פער כוחות משמעותי באופן המאפיין תביעות השתקה קלאסיות, שכן המשיבה, למרות היותה עיתונאית, נמנית על משפחה עשירה, והסכום הנתבע (250,000 ₪) אינו סכום מופרז שיכול להכריע אותה כלכלית. כמו כן, העובדה שהחברה הנמכרת (דנאל) לא הגישה תביעה אינה מחייבת את קביעת בית המשפט קמא, שכן המערער תבע בגין פגיעה אישית בשמו הטוב, ולא בשם החברה. בית המשפט אף הפנה לחקירת המשיבה, בה אישרה כי פעלה כאדם פרטי ולא כעיתונאית. **2. האם הפרסומים מהווים "לשון הרע"?** השופטת סבורה כי **במרבית הפרסומים מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע** לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. היא מדגישה כי המבחן הוא אובייקטיבי – כיצד אדם סביר היה מפרש את הפרסום. * **הפרסום הראשון:** אף שהמשיבה ציינה "זו דעתי בלבד", התייחסות ישירה למערער ("עמי מנור חתם על הסכמים כדי לנפח את שווי החברה...") בשילוב פרסומים נוספים שבהם הוזכר שמו ותמונתו, יוצרת קשר אישי ולא רק תאגידי. התייחסות זו יכולה להשפיל ולבזות את המערער. * **הפרסום השני:** אף שהשם לא הוזכר במפורש, דרישת הזיהוי מתקיימת לאור הקשר של המערער לחברה (בעל מניות ומנכ"ל לשעבר, שם משפחה זהה לחברה) והאשמות קשות נגד החברה ("טיוח מסמכים", "חוזים לא חוקיים"). * **הפרסום השלישי:** בדומה לפרסום השני, דרישת הזיהוי מתקיימת. האשמות חמורות נגד החברה ("חתימה בניגוד לחוק", "תקעו שם זוגות", "לנפח הכנסות") מקשרות גם למערער שעמד בראשה. * **הפרסום הרביעי:** השופטת סבורה כי פרסום זה **אינו מהווה לשון הרע**. הוא מתעד התכתבות בין המשיבה לגולשת שהגנה על המערער, ואין בו האשמות חדשות או טענות עובדתיות כלפיו, אלא תגובה לביקורת. * **הפרסום החמישי:** השוואה לאליזבת הולמס וטענות על "החתמת זוגות על חוזים שהיא יודעת מראש שאין היא יכולה לעמוד בהם" ו"ניפוח שווי החברה" מייחסות למערער מעשי מרמה והונאה, ועל כן מהווים לשון הרע. * **הפרסום השישי:** צירוף תמונת המערער לפרסום זה, יחד עם אזכור "תחקיר טלוויזיוני גדול" והצהרה על "נכוותי אנושות מחברת מנור", יוצר קשר ישיר ומצביע על המערער כנושא מרכזי לחקירה, דבר שעלול להשפילו ולפגוע בו. **3. האם קיימת למשיבה הגנת תום הלב?** השופטת סבורה כי **למשיבה עומדת הגנת תום הלב** לפי סעיפים 15(2) ו-15(4) לחוק איסור לשון הרע. * **סעיף 15(2) - חובה חוקית, מוסרית או חברתית:** המשיבה פעלה בקבוצת פייסבוק ובאתר אינטרנט המיועדים לזוגות המבקשים לעבור תהליכי פונדקאות. חווייתה הקשה והטראומטית, כולל היעלמות הפונדקאית וההפלה, מטילות עליה חובה מוסרית וחברתית להתריע בפני אחרים ולשתף את המידע. בית המשפט קמא גם קבע שהיו ראיות התומכות בטענותיה. * **סעיף 15(4) - הבעת דעה על עניין ציבורי:** שירותי פונדקאות לזוגות ישראליים הם נושא בעל חשיבות ציבורית רבה. פרסומי המשיבה, גם אם התייחסו לחברה, שיקפו הבעת דעה על התנהלות בקשר לעניין ציבורי זה. השופטת מציינת כי גם אם לא ניתן לקבוע בוודאות אם היו אי-סדרים, המשיבה פעלה על בסיס מידע ועדויות. השופטת מוסיפה כי נטל ההוכחה להפרת הגנת תום הלב (לפי סעיף 16(ב) לחוק) מוטל על התובע (המערער), והמערער לא הוכיח כי המשיבה פעלה שלא בתום לב. **4. הערות נוספות:** * **התייחסות לבית משפט קמא:** השופטת מציינת כי על אף שאינה סבורה שהתביעה הייתה צריכה להידחות בשל היותה "תביעת השתקה", היא מגיעה לתוצאה דומה (דחיית הערעור) על בסיס הגנת תום הלב. היא מעירה כי טוב היה אילו בית משפט קמא היה נמנע מקביעות עובדתיות לצורך הגנת "אמת דיברתי" (שאכן לא נטענה במפורש על ידי המשיבה), אך הדבר אינו משנה את התוצאה הסופית. * **פסיקת הוצאות:** בית המשפט דחה את טענת המערער כי החיוב בהוצאות (25,000 ₪) חורג מהמקובל, וקבע כי הסכום מתאים למורכבות התיק. עם זאת, כערכאת ערעור, היא **הפחיתה את סכום ההוצאות שהמערער יישא בהן למשיבה לסך 10,000 ₪**. **לסיכום:** בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המערער וקבע כי אף שחלק מהפרסומים אכן עשויים להיחשב כלשון הרע, עומדת למשיבה הגנת תום הלב, מכיוון שפעלה מתוך חובה מוסרית וחברתית לחשוף מידע בעל עניין ציבורי, והביעה דעה על התנהלות בקשר לעניין ציבורי, תוך נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות טענותיה. בית המשפט גם הפחית את סכום ההוצאות שנקבעו בבית משפט קמא.