ת"א 9804-01-11

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה נסובה סביב השאלה האם הצדדים הגיעו להסכם למכירת בית. התובעים טענו כי אכן גובש הסכם מכר, אך משיקולי מס הוחלט כי במקומו ייערך הסכם שכירות, בצירוף נספח המפרט את תנאי המכירה והסכם הלוואה. מנגד, טענה הנתבעת כי ההסכמים לא נועדו להשלים את המכירה אלא רק להקנות לתובעים זכות סירוב ראשונה אם הנתבעים יחליטו למכור את הבית בהמשך. בית המשפט בחן את מכלול הנסיבות, לרבות תוכן ההסכמים, התנהלות הצדדים והודעותיהם, ומצא כי גרסת התובעים לאירועים אמינה יותר. ייפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן לבא כוח התובעים, טיב ההסכמים והיעדר הסברים הגיוניים מצד הנתבע תמכו במסקנה כי נערך הסכם מכר מחייב. יתר על כן, הנתבע לא הביא כל ראיה לטענותיו כי לא ניתן היה להשלים את המכירה בשל שעבודים על הנכס. לפיכך, פסק בית המשפט לטובת התובעים, וקיבל את טענתם כי הסכמי השכירות והנספחים מהווים חוזה מכר תקף ובר אכיפה. הנתבע חויב לשלם את הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכמים, בסך 208,362 ש"ח, וכן לפרוע את ההלוואה בסך 1,487,537 ש"ח, בניכוי סכומים שהושגו בתיק נפרד הקשור להלוואה. בנוסף, חויבו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעים בסך 42,840 ₪ ובהוצאות משפט בסך 20,000 ₪.