ע"א 550/75

תקציר

פסק הדין בתיק נסוב סביב סכסוך בין רוכשי דירות (המערערים) לבין קבלן בניין (המשיב) על פרשנותה ויישומה של תניית בוררות במסגרת הסכם הרכישה שלהם. המערערים התנגדו לדחיית תביעתם נגד הקבלן, בטענה כי תניית הבוררות אינה צריכה לחול משום שהסכסוך נבע מהבטחות שניתנו מחוץ להסכם. לטענתם, הקבלן הציג מצג שווא לגבי מספר יחידות הדיור בבניין והשימוש בשטח משותף. בית המשפט העליון התמקד בעיקר בשאלה האם קיים "טעם מיוחד" למניעת בוררות, כמפורט בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות. החלטת הרוב אישרה את עיכוב ההליכים, ואישרה את תוקפה של תניית הבוררות גם לאחר ביצוע החוזה. בית המשפט הדגיש את קיום הסכמת הצדדים לבוררות, אלא אם כן נסיבות חריגות מצדיקות דיון פומבי בבית המשפט. דעת המיעוט טענה כי האינטרס הציבורי והטענות להטעיה מצדיקים התערבות של בית המשפט. יתר על כן, המיעוט ראה בהעדפתו של הקבלן בוררות אמצעי להימנע מביקורת ציבורית, והדגיש את החשיבות של פסיקה שקופה במקרים של הונאה פוטנציאלית או עניין ציבורי משמעותי, כגון עסקאות נדל"ן. התיק בחן גם האם התקיימו דרישות והשלכות פרוצדורליות, כגון הפעלתה במועד של סעיף הבוררות ותחולתו המתמשכת. בסופו של דבר, הרוב סבר כי בוררות היא ראויה, אלא אם כן חל עיכוב מיותר או אי מינוי בורר, ובמקרה כזה הנושא יכול לחזור לבתי המשפט. החלטה זו הדגישה את תפקידו של בית המשפט באיזון בין התחייבויות חוזיות לבין הצורך הפוטנציאלי בהתערבות שיפוטית ציבורית.