ע"א 115/72

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק זה כרוך בפרשה עובדתית מורכבת סביב ארבעה שטרי חוב ואי פירעונם. בית המשפט פסק לטובת המשיב, שהיה מחזיק ראוי בשטרות, ולטובת המערער, שחתם עליהם. השאלה המרכזית הייתה האם המשיב יכול לתבוע את הסכום הנקוב על גבי השטרות למרות שלא הצגתם במקום הנקוב, וכן למרות סימני שאלה סביב תוקפם של השטרות בשל פרטים חלקיים והפרות אמונים לכאורה. בית המשפט קבע, כי המשיב היה מחזיק ראוי בשטרות, שכן השיג אותם בתום לב וכנגד תמורה כספית, וכל הפרת אמונים אינה פוגעת בזכויותיו. בנוסף, פירש בית המשפט את החוק כך שהימנעותו של המשיב מלהציג את השטרות במקום התשלום הנקוב אינה פוטרת את המערער מחובת פירעון, הגם שסביר להניח שהמערער לא היה משלם אילו הוצגו השטרות. בית המשפט ביסס פרשנות זו על משמעותן הפשוטה של הוראות החוק הרלוונטיות. לפסק הדין השלכות על דיני מכשירים סחירים, המבהירים את הזכויות והחובות של הצדדים המעורבים במקרים כאלה. למרות שפסק לטובת המשיב, בית המשפט הצטער על התוצאה של אי הצגת השטרות, שמנעה את הצלחת התביעה. עם זאת, המשיב עדיין יכול היה להציג את השטרות לפירעון, והמערערת חויבה לשלם את הקרן והריבית ממועד פסק הדין. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו בשני שלבי המשפט.