ת"ד 9431-08-21

תקציר

השופט במקרה זה נתן פסק דין שנראה כתיק עבירת תנועה של נהיגה פרועה וגרימת נזק גוף. לאחר שהתווה את העקרונות המשפטיים המנחים את החלטות גזר הדין, קבע השופט את טווח הענישה הראוי לעבירות הנאשם, בהתחשב בפגיעה בערכים מוגנים, במדיניות הענישה המקובלת ובנסיבות ביצוע העבירה. השופט לא מצא סיבה לחרוג מטווח זה לשם שיקום או הגנה על הציבור. בשלב השני של גזר הדין שקל השופט נסיבות שאינן קשורות לעבירה, כגון הנזק שיגרום גזר הדין לנאשמת ולמשפחתה, נטילת האחריות של הנאשמת ועברה הפלילי (או היעדרו). בהדגישו את נסיבותיו הפרטניות של המקרה ואת דוקטרינת הענישה המדורגת, פסק השופט לטובת הנאשם, והטיל עונש מדוד שיאזן בין חומרה להרתעה תוך מתן אפשרות לשיקומו של הנאשם. העונש כלל תקופת פסילה בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי לקורבן. השופט התייחס גם לסוגיית העיתוי וציין כי חלוף שלוש וחצי שנים מאז ביצוע העבירה אינו מצדיק הקלה בעונש. על הנאשם נגזרו ארבעה חודשי פסילה, חמישה חודשי מאסר על תנאי, קנס של 500 שקל ופיצוי של 2,500 שקל לנפגע, עם זכות ערעור לערכאה גבוהה יותר.