ת"א 39961-05-18

תקציר

המקרה סובב סביב קבוצת בעלי דירות שהתקשרו בהסכם פינוי-בינוי עם קבלן בשם אשדר, להריסת הבניינים הישנים שלהם ולקבלת דירות חדשות בתמורה. ההסכם כלל סעיף בוררות ליישוב סכסוכים. תיקונים מאוחרים יותר להסכם הגדילו את שכר טרחת עורך הדין, דבר שהתובעים (קבוצת מיעוט של בעלי דירות) התנגדו לו, בטענה למרמה, הטעיה וחוסר דגש על השינויים בשכר הטרחה. לטענתם, סתירות אלה מהוות "סיבה מיוחדת" המצדיקה משפט בבית המשפט במקום בוררות כפי שנקבע בהסכם. עם זאת, השופט קבע כי טענות המרמה חסרות ראיות מספיקות ואין להן חשיבות ציבורית יוצאת דופן כדי לעקוף את סעיף הבוררות. בנוסף, הדגישה השופטת את האינטרס הציבורי בכיבוד הסכמי בוררות, במיוחד בפרויקטים מורכבים כמו פינוי בינוי, שבהם משמשת הבוררות כמנגנון יעיל ליישוב סכסוכים. "מאזן הנוחות" העדיף גם את עיכוב ההליכים בבית המשפט, שכן רוב בעלי הדירות תמכו בפרויקט, ועיכובו עלול לסכן את תוקפו של היתר הבנייה. השופט הגיע למסקנה כי טענת המרמה אינה מצדיקה עיכוב קיום הבוררות וכי יש להמשיך בהליכי הבוררות כל עוד ההליכים בבית המשפט מתעכבים. החלטה זו נתמכה גם בכך שחלק מהצדדים המעורבים בתיק בית המשפט לא היו חלק מהבוררות, שכן בית המשפט העליון גילה שיקול דעת במקרים כאלה להימנע מהחלטות סותרות. לבסוף, התייחסה השופטת לטענות שונות נוספות שהעלו הצדדים ומצאה אותן בלתי מוצדקות. בקשת התובעים לעכב את הבוררות נדחתה, ובקשתה של אשדר לעכב את ההליכים בבית המשפט אושרה. השופטת גם עודדה את הצדדים לשקול פתרון חילוקי הדעות ביניהם בנוגע לשמאות דירה באמצעות בוררות, וציינה כי עדיין לא מאוחר להתייחס לסוגיה זו. פסק הדין ניתן ללא כל צו להוצאות, נוכח הסיבוכים המיותרים שנגרמו לנתבעים במהלך ההליך.