בג"צ 1932/12

תקציר

העתירה קוראת תיגר על חוקתיותו של תיקון לפקודת בתי הסוהר, המאפשר שחרור מנהלי של אסירים רק אם נגזרו עליהם פחות מארבע שנות מאסר. העותר, אסיר המרצה עונש של 12 שנות מאסר בגין עבירות מין ובריחה, טוען כי התיקון פוגע בזכויותיהם החוקתיות של אסירים המרצים עונשי מאסר ארוכים יותר, בכך שהוא יוצר הבחנה בלתי ראויה בין אסירים "קלים" לאסירים "כבדים". המשיבים, המדינה והכנסת, טוענים כי יש לדחות את העתירה מאחר שלעותר עומד סעד חלופי, וממילא הוא הפך תיאורטי מאז שחרורו מהכלא. עוד הם טוענים כי לעותר אין זכויות יסוד חוקתיות העומדות על כף המאזניים, וכי אין לו זכות קנויה לשחרור מינהלי. הסנגוריה הציבורית מסרבת לייצג את העותר, שכן הסעד המבוקש אינו משפיע עוד עליו באופן אישי. בית המשפט דוחה את העתירה כתיאורטית, ומציין כי אף שהוא נמנע בדרך כלל מהכרעה בנושאים תיאורטיים, הוא ידון בסוגיה במקרה זה בשל השלכותיה האפשריות על כלל האסירים המרצים עונשי מאסר העולים על ארבע שנים. פסק הדין אינו פוסק הוצאות.