ע"פ 71324/04

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, שהרשיע את המערער, גבריאל בן חיים, בהפרת סודיות לפי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות. המערער, מנהל עיזבון במס הכנסה, הואשם בכך שפרץ למאגרי מידע ממוחשבים וערך שאילתות על המתלונן, שבתאי בלי, לצורך איסוף מידע אודותיו. המידע נמסר על ידי המערער לעורך דינו ולבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרת הליכים אזרחיים. כתב האישום פירט מספר מקרים של מידע שהשיג המערער, לרבות רישיון המונית של בלי, נסיעותיו לחו"ל ומחזור הכנסותיו. המערער הודה כי חדר למאגרי המידע אך הכחיש כי עשה שימוש במידע שהתקבל, וטען כי כבר ידע את הפרטים ממקורות אחרים. בית משפט קמא הרשיע את המערער וגזר עליו שמונה חודשי מאסר בפועל, חודשיים עבודות שירות והיתר על תנאי. כמו כן הוטל קנס בסך 6,000 שקל. הערעור מתמקד בשלוש טענות עיקריות: קביעתו העובדתית של בית משפט קמא כי לא כל המידע הגיע למערער ממקורות אחרים, קביעתו המשפטית של בית משפט קמא בדבר היקף הפרת הסודיות, והקביעה המשפטית בדבר מושג "נזק ממשי" לפי סעיף 6 לחוק. דעת הרוב של השופטים שייצר וברלינר, זיכתה את המערער מהאישומים הנוגעים לפרטים המנויים בסעיפים קטנים א' ו-ה' לכתב האישום, אשר המערער טען כי ידע אותם טרם שאילתה במאגרי המידע. עם זאת, ההרשעה לגבי יתר רכיבי האישום אושרה. השופטים הסכימו עם קביעתו של בית משפט קמא כי טענת המערער בדבר קבלת המידע ממקורות אחרים אינה אמינה. עוד נקבע כי אימות מידע המתקבל ממקורות אחרים באמצעות שאילתות במאגרי המידע מהווה הפרת סודיות, שכן המידע המתקבל מהמאגרים מוסיף רובד נוסף של משמעות לנתונים הקיימים. באשר למושג הפגיעה הממשית, קבע השופט שייצר כי מעשיו של המערער מהווים פגיעה מהותית בפרטיותו של בלי ויש בהם פוטנציאל משמעותי לפגיעה ממשית, הן במתלונן והן בציבור, בשל השחיקה באמון בהגנה על מידע סודי על ידי הרשויות. השופט שייצר הוסיף וקבע כי ההגנה לפי סעיף 6 לחוק צריכה להישמע לאחר הצגת ראיות, ואין צורך לכלול בכתב האישום את העובדות המהוות פגיעה. השופט המר, אף שהסכים עם דעת הרוב בעניין העונש, נקט עמדה שונה בסוגיות המשפטיות. הם סברו כי סעיף 16 לחוק אינו חל על שני פרטי המידע הנוגעים לרכישת רישיון מונית וירושה, שכן פרטים אלה לא הושגו על ידי המערער בתפקידו כשכיר. לדברי השופט המר, תכליתו של סעיף 16 לא תמכה בפרשנותו המרחיבה, והסעיף הנכון לכתב האישום היה צריך להיות סעיף 2 לחוק. בנוסף, הדגיש סגן השופט ברלינר את הצורך לפרש את הסעיף באופן צר כדי להימנע מפגיעה ביכולתו של הפרט לתפקד באופן יומיומי. בסופו של דבר, הערעור על ההרשעה התקבל באופן חלקי, והערעור על גזר הדין נדחה פה אחד.