רע"ס 44521-12-14

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לכתב אישום שהוגש נגד שני נאשמים בגין הפעלת עסק אירוח ללא רישיון. הנתבעת 1 הינה חברה אשר בבעלותה מספר חלקות קרקע בשכונת רמות, עליהן היא מפעילה יחידות אירוח וספא. נאשם 2 הינו מנהל המפקח על פעילות העסק. בכתב האישום נטען כי העסק מפעיל 14 יחידות דיור בשלושה מגרשים, לצד מתחם ספא, ולכן טעון רישיון לפי חוק רישוי עסקים. עניינה של התביעה נסוב סביב פרשנות חוקים וצווים רלוונטיים הנוגעים לרישוי עסקים, ובפרט צו רישוי עסקים משנת 1995, שהיה בתוקף בעת ביצוע העבירות לכאורה. הצו קובע כי עסקים המספקים לינה ובילוי מים, כגון ג'קוזי, טעונים רישיון. ההגנה טענה כי הצו משנת 1995 בוטל והוחלף בצו חדש משנת 2013, ששינה את הקריטריונים לרישוי. על פי הצו החדש, רק עסקים המפעילים יותר מארבע יחידות אירוח טעונים רישיון. השופט מסכם כי הצו משנת 2013 אינו מבטל רטרואקטיבית אחריות פלילית בגין הפרות קודמות של הצו משנת 1995. לפיכך, דרישות הצו הישן עומדות בעינן, וכל עסק המפעיל יותר משלוש יחידות אירוח חייב ברישיון. לאחר בחינת חומר הראיות קובע השופט כי נאשם 1 הפעיל לפחות חמש יחידות דיור בשלוש חלקות נפרדות. בנוסף, קובע השופט כי היחידות שמפעיל נאשם 1 במקומות שונים מהוות "עסק" אחד. השופט מקבל את טענת התביעה כי המרכיבים העסקיים, אף שהם מופרדים גיאוגרפית, מתפקדים כמכלול משולב. הדבר נתמך על ידי המתקנים המשותפים, כגון משרד קבלה וספא, והעובדה שנאשמת 1 משווקת את היחידות כחלק ממותג אחד. מכאן, שסך יחידות הדיור בשלושת החלקות עולה על הסף המחייב רישיון עסק. כמו כן, נקבע כי הנתבע 2 מנהל את עסקיו של נאשם 1, והעדר רישיון מאושר. לסיכום, השופט מוצא את הנאשמים אשמים בהפעלת עסק טעון רישיון ללא ההיתר הנדרש, בניגוד לחוק רישוי עסקים.