ע"א 8753/07

תקציר

המקרה סובב סביב חלקת אדמה בבעלות אדם שעזב את ישראל לסוריה בשנת 1948 ולכן נחשב נפקד על פי החוק הישראלי. כתוצאה מכך, רכושו הוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. המערערים, חלק מיורשי הנפקדים, טענו כי החלקה צריכה להיות בבעלות משותפת של אמם, בהנחה שהיא בבעלות משותפת של הוריהם. עוד טענו כי האפוטרופוס מעולם לא הכריז על אביהם כנפקד, ולכן לא ניתן לראות ברכושו נכס נפקד. בית המשפט פסק נגד המערערים בשני הסעיפים. נמצא כי מעמד הנפקד של האב, כמו גם האפוטרופסות על נכסיו, נקבעו שניהם כדין. הראיות הראו כי האב עזב את ישראל בשנת 1948, דבר לבדו הספיק כדי לסווגו כנפקד, ובית המשפט לא ראה סיבה לסתור את הצהרת האפוטרופוס בעניין זה. אשר לחזקת הבעלות המשותפת, הסכים בית המשפט עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הנסיבות אינן תומכות בתפיסה זו, מה גם שהאב התגורר בסוריה בעוד האם נשארה בישראל. זאת ועוד, האם נפטרה כשנתיים לאחר עזיבת בעלה, וחזקת השיתוף לא הייתה קיימת בדין הישראלי באותה עת. בית המשפט הזכיר גם את התקופה הארוכה שבה לא הגישו המערערים כל תביעה, דבר שפגע בטיעוניהם באופן משמעותי. חלקת המקרקעין הוקנתה כדין לאפוטרופוס ולאחר מכן נמכרה לרשות הפיתוח, ולמערערים לא הייתה כל טענה כדין עליה. השופטים הביעו אי נוחות מסוימת מהתוצאה, והכירו בכך שמטרת החוק היא להגן על נכסי נפקדים, אך הם מחויבים לפעול לפי הוראות חוק נכסי נפקדים. הם הציעו כי המערערים יוכלו לפנות לוועדה לפי סעיף 29 לחוק בבקשה לפשרה אפשרית, אך ההחלטה עמדה על כך שהערעור נדחה.