ו"ע 31217-07-15

תקציר

הערעור הוא על החלטת המשיב לדחות את תביעת המערער להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. המערער, שעלה לישראל מסוריה בשנת 1944, טוען כי עלייתו נבעה מרדיפות שלטון וישי. המשיב טען כי סוריה אינה חלק מהשטח הכבוש על ידי הנאצים ואינה גרורה של גרמניה, והמדיניות האנטישמית לא בוצעה על ידי גרמניה הנאצית. המערער טען כי נרדף על ידי גורמים נציונל-סוציאליסטיים ולכן יש להכיר בו כניצול שואה. בית המשפט לא מצא כל הצדקה להאשמת המערער בהפליה זדונית כלפי המשיב. עוד נקבע כי המערער לא הוכיח כי הוכר כניצול שואה על ידי מוסד כלשהו בארץ או בחו"ל, בניגוד לטענותיו. הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה מסדיר את נושא תשלום הפיצויים לקורבנות הנאצים. חוק נכי רדיפות הנאצים, המבוסס על הסכם זה, מגביל את הזכות לפיצויים למי שעלה לישראל לפני אוקטובר 1953. נראה כי המערער, שעלה ארצה בשנת 1944, מקיים תנאי זה. החוק מגדיר נכה כמי שהיה זכאי לפיצוי מגרמניה אלמלא ההסכם. לפיכך, על בית המשפט לבחון האם רדיפתו של המערער נופלת תחת חוק הפיצויים הגרמני. המערער טען כי הוא זכאי לפיצוי לפי סעיפים 28 ו-43 לחוק זה. סעיף 28 מתייחס לפגיעה גופנית או בריאותית שנגרמה על ידי אלימות הנאצית. בית המשפט קבע, כי לא ניתן להכיר ברדיפתו של המערער בסוריה, שאינה חלק מגרמניה, ולא נגרמה על ידי גרמנים, לפי סעיף זה. סעיף 43 מתייחס לשלילת חירות. טענתו של המערער כי נרדף על ידי הערבים ומשטר וישי, שאהד את גרמניה, אינה נופלת תחת קטגוריה זו, שכן אין כל ראיה להוראה של ממשלת גרמניה לשלול את חירותם של יהודים. יתר על כן, בריחתו של המערער מסוריה בשנת 1944, שלוש שנים לאחר סיום משטר וישי, אינה יכולה להיחשב כתוצאה מפחד מפני הגרמנים. המערער גם לא הצליח להוכיח כי משטר וישי בסוריה היה גרורה של גרמניה. גם אם כן, המשטר החזיק מעמד שבעה חודשים בלבד, שבמהלכם אין כל עדות לפגיעה פיזית ביהודים על ידי המשטר או ליישום חקיקה אנטי-יהודית. בית המשפט ציין את הימנעותו של המערער מלהביא ראיות מספיקות לרדיפה אישית ובכך דחה את הערעור.