ע"א 241/65

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת על זכות מעבר בשתי חלקות קרקע בבעלות המשיבים ברחוב אילת, תל אביב-יפו. המערערת, המנהלת עסק למוסך בחלקה סמוכה, שילמה בעבר למשיבים אגרה שנתית עבור היתר מעבר במקרקעין. עם זאת, המערער הפסיק לשלם תשלומים אלה לאחר שנסלל כביש במקרקעי המשיבים, בטענה כי דרך חדשה זו מעניקה לו זכות מעבר חופשית. המשיבים, מצידם, ביקשו צו מניעה שימנע מהמערערת לעבור בחלקותיהם. דעת הרוב של בית המשפט העליון, שניתנה על ידי השופט לנדוי, אישרה את החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לטובת המשיבים. בית המשפט מצא כי הדרך הסלולה לא הייתה תוצאה של תכנית בניין עיר, אלא מענה לבקשת משרד העבודה, ולפיכך לא הייתה למערערת זכות מעבר מכוח פקודת בניין העיר. זאת ועוד, זכותם של המשיבים לסרב למעבר המערער לאחר שהפר את החוזה בכך שהפסיק את התשלומים. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת בדבר גובה הפיצוי המבוקש על ידי המשיבים, וקבע כי הוא אינו מופרז או נועד לשמש כעונש. השופט כהן, בדעה חולקת, סבר כי לא היה מקום לתת את צו המניעה. לטענתו, המשיבים לא מחו על סלילת הכביש ולמעשה השלימו עם השימוש בו על ידי הציבור. לפיכך, יש לראות באותו חלק של הכביש המיועד להפקעה כדרך ציבורית, ולמשיבים לא הייתה שליטה עליו. בנוסף, לא יכלו המשיבים להעניק סעד הוגן בגין החלק שלא הופקע של הכביש מבלי להציע תחילה למערערת אגרת רישוי סבירה. בהחלטת רוב נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם הוצאות למשיבים.