ת"א 49958-08-20

תקציר

התובע, טייח במקצועו, תבע את הנתבע לתשלום שכרו בגין עבודות טיח בבניין הנתבעת. התובע טען כי היה לו הסכם ישיר עם הנתבעת לביצוע עבודות הטיוח וכי הנתבעת לא שילמה לו עבור עבודתו. הנתבעת טענה כי יש לדחות את תביעת התובעת בשל הנזק הראייתי שנגרם עקב השיהוי בהגשת התביעה, וכי ההתקשרות נעשתה עם חברת בהט, שהתובע היה קבלן משנה שלה. תחילה התייחס השופט לשיהוי בהגשת התביעה ולהשלכותיו על הרף הראייתי שעל התובע לעמוד בו. לאחר מכן, בחן השופט את טענת התובע כי הנתבע התחייב לשלם את שכרו ומצא כי התובע לא הוכיח התקשרות ישירה בינו לבין הנתבעת. השופטת בחנה גם את תביעתו הנוספת של התובע לשכר המדויק לו היה זכאי, ומצאה כי התובע ביצע עבודות בעלות של 2,174,936 ₪, אך מסכום זה יש לנכות 10% בגין עבודתו של קבלן אחר באתר, וכן שני סכומים ששולמו לכאורה לתובע, מותיר את התובע עם יתרת חוב בסך 1,571,342.4 ₪. לאחר מכן, דנה השופטת בשאלה האם על הנתבע לשלם את יתרת השכר לתובע מכוח עילת ההעשרה. השופטת קבעה כי התובע לא הצליח להוכיח את התעשרות הנתבע על חשבונו, שכן קיומה של חברת בהט כחיץ בין התובע לנתבע הקשה על ביסוס זיקה זו. בנוסף, השופט מצא כי ההתעשרות, אם בכלל, לא הייתה "שלא בהתאם לזכות חוקית", שכן ההתחשבנות הכספית בין הנתבע לבהט התייחסה גם לשכרו של התובע. לבסוף, השופט הזכיר כי גם אם התובע היה מוכיח את עילת ההשבה, נסיבות המקרה היו שוללות את ההשבה לפי סעיף 2 לחוק ההשבעה. לפיכך, השופט דחה את התביעה והורה לכל צד לשאת בהוצאותיו.