ת"א 39356-05-13

תקציר

בית המשפט מצא כי תביעת התובעת כנגד הנתבעת, בדבר פרשנות הסכם פיצויים, לא הביאה בחשבון את תקופת ההתיישנות. ההסכם המדובר נחתם בשנת 2004, והתובע ידע מעל לכל ספק כי הנתבע מסרב לפצות אותו במקרקעין ובכסף באוקטובר 2006, אך התביעה הוגשה במאי 2013 - מחוץ לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים במקרים אלו. גם טענת השיהוי נדחתה מחוסר ראיות. סלע המחלוקת העיקרי היה האם הסכם הפיצויים כולל הן פיצוי כספי והן פיצוי מקרקעין. בית המשפט בחן את ההסכם ומצא כי הלשון אינה ברורה, ולכן פנה לחומר הראיות לביסוס דעתם הסובייקטיבית של הצדדים. עדותה של התובעת הייתה מגמתית, בלתי מהימנה ומלאת סתירות, ואילו עדת הנתבע, גב' פטרישיה, הותירה רושם חיובי ואמיתי. מעדותה, יחד עם הראיות, עולה כי הסכם הפיצוי התייחס לפיצוי כספי בלבד, וכי התובעת חתמה על ההסכם מרצון ובידע. יתר על כן, התובע, כמוציא לפועל של צוואת חברו, נשא בנטל ההוכחה, אותו לא עמד בו. בסיכומו של דבר, התובע לא הוכיח אף אחת מהעילות המפורטות בתביעתו, מה שהוביל את השופט לדחות את התביעה ולהורות לתובע לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.