ת"א 38613-03-20

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, המבוסס אך ורק על המידע שסופק: **מבוא והליך:** התביעה המקורית הוגשה כנגד הנתבע, עורך דין במקצועו, בגין ארבע המחאות. לאחר שניתנה לו רשות להתגונן, הגיש הנתבע הודעה לצד שלישי נגד רוברט גזיאל (להלן: "רוברט") ובנו, יניב גזיאל (להלן: "יניב"), בטענה כי עליהם לשאת בסכום ההמחאות. התביעה העיקרית בין התובעת לנתבע יושבה בהסדר, וההודעה נגד יניב נמחקה בהסכמה. המחלוקת שנותרה להכרעה היא בין הנתבע לרוברט. **התנהלות דיונית וחוסר מהימנות:** בית המשפט הדגיש באופן חוזר ונשנה את חוסר המהימנות של הנתבע, רוברט ויניב. נטען כי גרסאותיהם השתנו באופן מהותי במהלך ההליך, תוך העלאת טענות חדשות והפגנת חוסר מחויבות לגרסאות קודמות. נקבע כי "לדידם אין אמת עובדתית אחת ואין מחויבות לאמירת אמת; יש אינטרס רגעי אד הוק אשר מכתיב את הטיעון העובדתי ומשתנה מעת לעת כשינויי הרוח בחילופי עונות." (סעיף 6). **השתלשלות הגרסאות והטענות המרכזיות:** 1. **גרסת הנתבע בהתנגדותו לביצוע שטר:** הנתבע טען שההמחאות ניתנו לרוט, מנהל התובעת, במסגרת הסכמה לתשלום חוב בסך 334,500 ₪, בתוספת 50,000 ₪ (סכום תביעה שנדחתה נגד גזיאל). ההסכמה קבעה שהחוב ישולם מתמורת מכירת מניותיו של רוברט בחברת פלס. הנתבע ייחס את החוב המרכזי (334,500 ₪) לעצמו, ואת ה-50,000 ₪ לגזיאל. הוא טען שההמחאות ניתנו, בחלקן ללא פרטים, לביטחון בלבד, עד לרישום ההסכמות בכתב, וזאת עקב היעדרותו של רוברט. 2. **גרסת הנתבע בכתב ההגנה:** גרסה זו שינתה באופן מהותי את גרסת ההתנגדות. הנתבע טען כי מלוא סכומי ההמחאות הם חובם של גזיאל לרוט, וכי הוא שימש כערב בלבד. הוא טען כי טיפל בהלוואות שרוט נתן לגזיאל, ורוט דרש שהנתבע יהיה ערב לחובם. 3. **הסתירות בין גרסאות הנתבע:** בית המשפט הדגיש את השוני היסודי בין גרסת ההתנגדות (בה החוב המרכזי הוא של הנתבע) לגרסת כתב ההגנה (בה החוב הוא של גזיאל והנתבע ערב). כמו כן, הוצגה סתירה בנוגע למועד חתימת ההסכם והסיבה לפער הזמנים. 4. **הסכם הנוסף וטענות זיוף:** גזיאל הציגו "הסכם נוסף" שקבע כי רוט יוכל להיפרע ממכירת מניות רוברט רק אם תיוותר יתרה לאחר תשלום חוב מובטח. הנתבע טען כי ההסכם הנוסף, כולל חלקים נרחבים ממנו וחתימות, הוא זיוף. 5. **חוות דעת מומחה:** מומחה בית המשפט קבע כי חתימותיו של רוברט על ההסכם הנוסף הן ככל הנראה חתימותיו. לגבי הנתבע, נקבע כי חתימתו בשולי ההסכם הנוסף (מסומנת 5) היא חתימה מקורית, ולא העתקה כפי שטען הנתבע. 6. **שינוי גרסת הנתבע במהלך ההליך:** למרות טענותיו הראשוניות, הודה הנתבע בשלב מאוחר יותר בעדותו כי ההסכמה לגבי פירעון החוב באמצעות מכר המניות תועדה בשני מסמכים (ההסכם לגרסתו וההסכם הנוסף), וכי חתם על שניהם. בכך, חזר בו מהטענות לזיוף ומהכחשת חתימתו על ההסכם הנוסף. 7. **עקרון ההשתק השיפוטי:** בית המשפט קבע כי הנתבע מנוע מלטעון טענות סותרות. הוא אינו יכול לטעון כי ההסכם הנוסף הוא זיוף, ולאחר מכן להסתמך עליו, או לטעון כי חתימתו עליו אינה מקורית, ולאחר מכן להודות בחתימתו. עקרון זה מונע ניצול לרעה של הליכי בית המשפט. 8. **התנהלות הנתבע לגבי מכר המניות:** הנתבע חתם על "כתב הסכמה" שאיפשר את מכירת מניות רוברט בהליך כינוס נכסים. למרות שידע על קיומו של ההסכם הנוסף (שקבע תנאים לפירעון חוב ההמחאות מהיתרה), לא פעל לאכיפת תנאים אלו במסגרת הליך הכינוס, תוך שהוא מציג גרסאות סותרות לגבי התנהלותו. 9. **עדות רוברט:** רוברט נתן עדויות סותרות, כולל טענה שראה את ההסכם הנוסף לראשונה רק במהלך הדיון, למרות שהיה צד לו. בית המשפט פסל את עדותו וקבע כי נמנע מלגזור לגביו הוצאות משפט. 10. **עדות יניב:** גם עדותו של יניב נטתה בחוסר מהימנות, במיוחד נוכח השתהותו להודות כי חתימות מסוימות על ההסכם הנוסף הן שלו ולא של הנתבע, תוך ניסיון להטעות את בית המשפט. **עקרונות משפטיים בולטים:** * **חוסר מהימנות והשלכותיו (Falsus in Uno, Falsus in Omnibus):** בית המשפט אימץ את עקרון "מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו". בשל שקריו הבוטים של הנתבע, בית המשפט דחה את הודעתו לצד שלישי, ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. * **איסור שימוש לרעה בהליכי בית משפט:** ההתנהלות של הנתבע, הכוללת מתן עדויות שקריות, ניסיון להטעות את בית המשפט והצגת גרסאות סותרות, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, המחייב דחיית טענותיו. * **השתק שיפוטי:** הנתבע מנוע מלהעלות טענות סותרות, ובפרט אינו יכול לטעון כנגד מסמך לאחר שבתחילה הכחיש את חתימתו עליו ולאחר מכן הודה בה. * **נטל ההוכחה:** נטל השכנוע להוכחת טענותיו בהודעה לצד שלישי מוטל על הנתבע. מאחר שגרסתו הוכחה ככוזבת, נטל זה לא הורם. * **תום לב דיוני:** בית המשפט הדגיש את חשיבות התנהלותם בתום לב של בעלי הדין בהליך המשפטי. חוסר תום הלב של הנתבע, רוברט ויניב, היה גורם מרכזי בדחיית טענותיהם. * **פרשנות הסכמים:** הניתוח של ההסכמים (ההסכם לגרסת הנתבע וההסכם הנוסף) וההתנהלות של הצדדים ביחס אליהם, שיקף את חשיבות הניסוח המדויק וההתנהגות המעידה על כוונת הצדדים. **חידושים או דגשים משפטיים:** * **החלת דוקטרינת "שקרים בליבת המחלוקת":** בית המשפט יישם באופן נחרץ את ההלכה הפסוקה לפיה שקרים מהותיים מצד בעל דין, הנוגעים לליבת המחלוקת, מובילים באופן אוטומטי לדחיית תביעתו או הגנתו. * **איסור "גלגול שיקים" ללא תיעוד:** הנתבע, שהיה עורך דין, התחמק ממתן הסברים מפורטים לגבי "גלגול שיקים" קודמים, ולא הציג תיעוד לכך שהכספים הועברו לגזיאל, כפי שטען. הימנעות זו מחזקת את המסקנה שהחוב הוא שלו. * **חובת הבהרת קשרי ערבות:** כאשר עורך דין טוען שהוא ערב לחוב של לקוחו, חלה עליו חובת הבהרה מוגברת לגבי נסיבות הערבות, מכיוון שהיא חורגת מיחסי שליחות מקצועיים. הנתבע לא סיפק הסבר מספק. * **משמעות החתימה על "כתב הסכמה":** חתימתו של הנתבע על כתב הסכמה שאפשר את מכר המניות, מבלי להתנות אותה באכיפת ההסכמים האחרים, מצביעה על מחדל שיפוטי משמעותי, המונע ממנו לטעון מאוחר יותר על תנאים שלא נאכפו. * **הבחנה בין "חייב" ל"ערב":** בחינת מבנה ההמחאות (ארבע המחאות נפרדות) והתייחסות לסכום ה-50,000 ₪ (חוב שנדחה נגד גזיאל) חיזקו את המסקנה שהנתבע פעל כחייב ולא כערב. * **התנהלות השחקנים בשוק המשפטי:** הדגש על התנהלותו של הנתבע כעורך דין ותיק, ואף על התנהלותם של גזיאל, מבהיר כי גם בעלי מקצוע מתחום המשפט כפופים לכללי ההתנהלות התקינה והאמינות. **תוצאה:** ההודעה לצד שלישי נגד רוברט גזיאל נדחתה במלואה. בית המשפט קבע כי כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו, מתוך התחשבות בכך שכל בעלי הדין (הנתבע, רוברט ויניב) התנהלו באופן שאינו ראוי לאמון.