ת"א 2062/02

תקציר

התובעת, בעלת זכויות היוצרים ביומני גבע, תבעה את הנתבעים בגין הפרת זכויות יוצרים לאחר שעשו שימוש ביומנים ללא הסכמתה. הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה וכי התובעת זנחה את זכויותיה ביומנים. עוד טענו כי התובעת העבירה את זכויותיה ביומנים על פי הסכם משנת 1978. בית המשפט פסק לטובת התובע, וקבע כי התביעה אינה חסומה על פי חוק משום שהפרת זכויות יוצרים היא עבירה מתמשכת, והתובע יכול לבקש סעדים בגין הפרה שאירעה בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. עוד קבעה השופטת כי התנהלותה של התובעת לא עלתה כדי שיהוי או השתקה, שכן היה לה הסבר סביר לכך שלא הגישה את התביעה קודם לכן ולא ויתרה על זכויותיה. באשר לבעלות על היומנים, קבעה השופטת כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים, שלא הצליחו להוכיח כי התובעת העבירה את זכויותיה על פי ההסכם משנת 1978. השופטת פירשה את הוראות ההסכם ואת התנהלות הצדדים וקבעה כי התובע נותר בעל זכויות היוצרים. כמו כן, הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת זנחה את זכויותיה ביומנים. השופטת נעתרה לבקשת התובעת לסעד הצהרתי, המבסס את בעלותה בזכויות היוצרים. התובע היה זכאי גם לקבל חשבונות ורווחים מנתבעים 1 עד 3, אשר ניצלו את היומנים באופן מסחרי. עם זאת, השופטת לא נעתרה לבקשת התובע לסעד שימנע מהנתבעים להשתמש ביומנים או למכור אותם, שכן הדבר מהווה הפרה של תנאי הסכם הפשרה. הנתבעים 4 ו-7, שהיו אף הם צדדים להסכם הפשרה, נדרשו ליתן סעד הצהרתי, אך לא נפסקו נגדם סעדים כספיים שכן לא הוצגו ראיות לשימוש שעשו ביומנים. הנתבעים חויבו ביחד ולחוד בהוצאות המשפט של התובע ובשכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 5,000 ₪ ו-25,000 ₪, בהתאמה, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה.