בד"מ 16/21

תקציר

פסק הדין סובב סביב תלונה שהוגשה נגד עורך דין, בטענה להפרות אתיות שונות הקשורות לטיפול בפיקדון של לקוח. המתלונן טען כי עורך הדין לא החזיר סכום של 10,000 שקל, שהיה אמור להיות מוחזר לאחר 60 יום בהתאם למזכר הבנות חתום. עורך הדין, לעומת זאת, טען כי הכסף הוחזר מיד. לאחר בחינת חומר הראיות ובחינת עדויות העדים, תמך הרכב השופטים באופן חד משמעי בגרסתה של המתלוננת לאירועים. נמצא כי עורך הדין אכן לא הצליח להחזיר את כספי הפיקדון למרות בקשות רבות והליכים משפטיים שיזם הלקוח. כתוצאה מכך, הורשע עורך הדין בשורה של עבירות: הלנת ומעילה בכספי לקוחות, פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת עורך דין. הוועדה הציעה לזכות את עורך הדין משתי עבירות: אי דיווח על הזמנות לקוח והפרת אמונים ללקוח, בשל היעדר ראיות מספיקות ואי בהירות בתלונה. בקביעת היסוד הנפשי לביצוע העבירות, הסכימו השופטים כי התנהלותו של עורך הדין מהווה פזיזות, לכל הפחות. הסברו של עורך הדין להתנהלותו, בנימוק של "תקופה קשה", לא התקבל, שכן הוא לא סיפק פרטים נוספים או ראיות תומכות. פסק הדין הדגיש את חומרת אי הציות לפסקי דין של בתי המשפט, תוך הדגשת הדוגמה השלילית שהוא מציב לציבור והפגיעה הפוטנציאלית בכבודו של מקצוע עריכת הדין. בסופו של דבר, עורך הדין נמצא אשם בעבירות הנ"ל והועמד לדין משמעתי. ההחלטה התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים, ופסק הדין היה אמור להימסר להם באמצעות המזכירות.