ת"א 7148-09-21

תקציר

התיק סובב סביב הסכם הלוואה וסכסוך משפטי שבא בעקבותיו בהשתתפות שלושה צדדים: חזן, מלווה; מורציאנו, סוכנו של חזן; ואייזן, הלווה. חזן טען כי אייזן לא עמד בפירעון ההלוואה וביקש סעד הצהרתי בדבר הזכויות הנובעות מהסכם ההלוואה ושטר השעבוד. בית המשפט קבע כי מורציאנו פעל כשליחו של חזן בחתימת הסכם ההלוואה ושטר המשכון עם אייזן, וכי שליחות זו הוסתרה מאייזן. כך, על פי חוק השליחות, אימץ חזן את הזכויות על פי ההסכם ושטר המשכון, והחליף את שמו של מורציאנו בשמו שלו. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי אימוץ זה חל רק על חובו של אייזן לחזן ולא על חובות פוטנציאליים נוספים שהיו לאייזן כלפי מורציאנו. לגבי ההלוואה מצא בית המשפט כי אייזן קיבל את מלוא הסכום בסך 250 אלף שקל והסכים לפרוע אותו בריבית. טענתו של אייזן כי קיבלו רק 33,722 דולר (כ-130 אלף שקל) נדחתה על סמך ראיות אובייקטיביות בדמות שיקים שהועברו מאייזן, שסכומיהם תאמו את תשלומי קרן ההלוואה והריבית. עוד קבע בית המשפט כי שיעור הריבית עליו הסכימו הצדדים, 21.6% בשנה, עלה על שיעור הריבית המרבי המותר בחוק, שעמד אז על 7.67%. בעקבות זאת הורה בית המשפט להפחית את שיעור הריבית לשיעור המרבי המותר בחוק. בנוסף, חויב אייזן לשלם לחזן 15,000 ₪ כפיצוי בגין ההפרה, ואת יתרת ההלוואה, המוערכת בכ-170,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית שנצברו החל מ-1 בינואר 2018, מועד אי הפירעון. תביעתו של חזן לשיפוי של 50 אלף שקל ממורציאנו, בגין אי החזר ההלוואה, נדחתה מחוסר ראיות מספיקות. לבסוף, בנוגע להוצאות המשפט, חויב מורציאנו בתשלום שכר טרחת עורך דינו של חזן, בסך 25,000 שקל בתוספת מע"מ. אייזן חויב לשלם לחזן 10,000 שקל בתוספת מע"מ על חלקם בהארכת ההליכים המשפטיים בטענות לא מבוססות.