ע"פ 275/74

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התבסס על שתי ראיות עיקריות. ראשית, זיהוי הרכב ששימש לביצוע העבירה היווה ראיה מרכזית. המכונית זוהתה במספר אמצעים, בהם עדויות של עדי ראייה על צבע הרכב, וגילוי כתמי דם ופריטים השייכים לשודדים בתוכו. הראיה השנייה הייתה זיהוי המערערים עצמם. עבור הרצל אביטן, זה היה בעיקר באמצעות גילוי טביעת אצבעו בתוך המכונית הנ"ל, שנגנבה רק שעות קודם לכן. טביעת האצבע לא הייתה ניתנת להסבר סביר, והיא נשאה משקל משמעותי. עבור אורי וולף, הראיות היו שילוב בין עדותה של בתו של המתלונן, שזיהתה את קולו וגופו, לבין עדותו של וולף עצמו במשטרה, שהיוותה הודאה עקיפה. עדותה של הבת נתמכה בזיהוי מסדר זיהוי קולי, ואף שלא זיהתה את וולף בוודאות מוחלטת, לעדות היה משקל מספיק כדי להיות משכנעת, במיוחד כאשר היא נתמכת בראיות אחרות. בנוסף, נוכחותו של וולף עם אביטן בסמוך לפשע, כמו גם ניסיון האליבי המשותף שלהם, תמכו עוד יותר בזיהויו. השופטים מצאו כי הראיות נגד שני המערערים משכנעות דיין כדי לבסס את הרשעתם בעבירות של תקיפה בכוונה לשדוד, חבלה שלא כדין בנסיבות מחמירות ופריצה לדירה. על שני המערערים נגזרו חמש שנות מאסר, אשר בית המשפט מצא לנכון גם בהתחשב בחומרת העבירות, השימוש בנשק חם והרישום הפלילי הקודם של המערערים. יש לציין כי על וולף היה עונש קודם לריצוי, וכתוצאה מכך נגזר עליו עונש מצטבר שנחשב חמור בהתאם. לפיכך נדחו הערעורים הן על ההרשעה והן על גזר הדין.