ת"א 1715/07

תקציר

פסק דין זה עניינו בתביעה אזרחית הנוגעת לסכסוך על חוזה שכירות. התובעים, גינזבורג, טענו כי רכשו זכות חכירה בחלקת קרקע באמצעות רכישה ממשפחת שורר בשנת 1990. הם ביקשו להחיל עליהם את תנאי חוזה החכירה המקורי, שנחתם בין משפחת שורר לבין מינהל מקרקעי ישראל הנתבעת בשנות השלושים. חוזה זה הגדיר את החלקה כ"עזבון". עם זאת, כאשר חתמו גינזבורג על חוזה חכירה משלהם עם רמ"י בשנת 1991, הוגדרה החלקה כ"חוות עזר", בעלת תנאי חכירה שונים. גינזבורג טען כי לא היו מודעים לשינויים וכי היה על הנתבעים ליידע אותם ולקבל את הסכמתם. הם ביקשו מבית המשפט להכריז על החוזה משנת 1991 כבטל ולהחליפו בחוזה המקורי. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה בעילה של התיישנות התיישנות ושיהוי בלתי סביר. עוד טענו כי גינזבורג היה מודע לשינויים וכי חוזה חוות העזר נחתם מרצון. בית המשפט פסק לטובת הנאשמים. בית המשפט קבע כי התביעה נעדרת שחר, שכן החלקה אכן הייתה משק עזר ולא עזבון, ולכן לא הייתה חייבת רשות מקרקעי ישראל לחתום על גינזבורג על הסכם שכירות על פי תנאי החוזה המקורי. השופטת ציינה כי החוזה משנת 1991 נחתם כראוי וכי בקשתו של גינזבורג לבטלו ולהחליפו בחוזה המקורי, שכלל תנאים המתאימים לעיזבון, אינה סבירה. יתר על כן, בית המשפט הסכים עם טענת הנתבעים בדבר השתק שיפוטי, וקבע כי גינזבורג אינו יכול לטעון כי חוזה חוות העזר בטל לאחר שטען בעבר לתוקפו בהליך אחר. משכך, דחתה השופטת את התביעה לגופה והורתה לתובעים לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורכי הדין בסך 40,000 ₪.