מ"ת 13294-05-11

תקציר

בהתבסס על הראיות והטיעונים שהוצגו, הגיע השופט למסקנה כי קיימות די ראיות לכאורה כדי לייחס את אירועי הדקירה לשני המשיבים, פריד אבו ערב וסער שייאדה, כמפורט בכתב האישום. דו"חות רפואיים אישרו כי המתלוננים נדקרו ונפצעו קשה. למרות ששני המשיבים הכחישו את מעורבותם והציגו הגנות אליבי, טענותיהם הופרכו על ידי עדים אחרים. השופט נקט משנה זהירות בשקלול אמירות של עדים בעלי אינטרסים ברורים וכאלה המסתמכים על ראיות שמיעה. המתלונן 1 זיהה את פריד כאחד מתוקפיו ומסר פרטים על כך שסער החזיק סכין מגואלת בדם. גם המתלונן 2 זיהה את סער במסדר זיהוי ותיאר אותו מנופף בסכין. עדים אחרים, בהם עלי עות'מאן ומוחמד מוסא ריאן, תמכו בגרסאות המתלוננים לאירועים, למרות חוסר עקביות מסוים. השופט הדגיש כי ראיות נסיבתיות יכולות לבסס סיכוי סביר להרשעה וכי אחריותם הפלילית של המשיבים ומסוכנותם לחברה אינן תלויות בשאלה אם סער דקר פיזית את המתלוננים. אופי העבירות, שעניינן שימוש בחפצים חדים, ומסוכנות המשיבים, לצד הסיכון לשיבוש הליכי משפט, הצדיקו את המשך מעצרם. השופט הכיר בצורך לשקול חלופות מעצר, אך הגיע למסקנה כי נוכח חומרת העבירות והסכנה הברורה הנשקפת מהמשיבים, לא קיימת חלופה ראויה בשלב זה. עם זאת, השופט הציע לבחון מחדש את צו המעצר לאחר עדויות המתלוננים 1 ו-2, דבר שעשוי לאפשר בחינה מחודשת של הצורך בהמשך המעצר. לפיכך הוארך מעצרם של המשיבים עד תום משפטם. פסק דין זה ניתן בנוכחותם ובנוכחות סניגורם.