ת"א 5179/04

תקציר

התובעים, משרד רואי חשבון, תבעו את הנתבע, לקוחם לשעבר, בגין שכר טרחה נוסף עבור שירותי ראיית חשבון שניתנו במשך מספר שנים. עיקר המחלוקת נסובה על פרשנות מכתב ששלח בא כוח הנתבעת, בו נקבע כי תשלום בסך 300,000 ₪ יסדיר את כל התביעות בגין טיפול שוטף במספר עניינים מוגדרים, לרבות שנות המס 1996-1999, וכל טיפול אחר הנדרש לאותן שנים. התובעים טענו כי המכתב אינו מכסה את כל האירועים ויש לפסוק להם שכר טרחה מיוחד עבור העבודה הנוספת והזמן שהושקעו, במיוחד בכל הנוגע לסוגיה המורכבת של ניירות ערך. הנתבעת טענה כי די בהסכמה הגלומה במכתב כדי לקיים את כל התחייבויותיה. בית המשפט הסכים עם הנתבעת, מצא את לשון המכתב ברורה וחד משמעית, וציין כי התובעים קיבלו את התשלום ללא סייג. בית המשפט דחה את תביעת התובעים לתוספת שכר טרחה עבור שנות המס 1996-1999, בקובעו כי הסכמת המכתב הייתה כוללת וכי צערם של התובעים על תוכנו אינו מהווה עניין פרשני תקף. לגבי שנת המס 2000 הכיר בית המשפט בקשר חלקי לשנים קודמות ובצורך של התובעים ללמוד את הדוחות הכספיים. היא פסקה לתובעים 70,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור שנה זו, וציינה כי הם אמנם זכאים לתשלום נוסף, אך תביעתם מוגזמת. בית המשפט דחה גם את טענות הקיזוז של הנתבעת, שלא הוכחו וחסרות בסיס. בנוסף, בית המשפט מצא כי חוות דעת מומחה שהוגשה על ידי התובעים אינה בעלת ערך ראייתי, שכן היא כללה עדות שמיעה ונטתה לתמוך בטענתם. בסיכומו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד התובעים העניקו שירות מקצועי ללא דופי, דרישתם לשכר טרחה הייתה מופרזת, במיוחד בהתחשב בנסיבות פרידתם מהנתבעת. הנתבע חויב לשלם לתובעים 70,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.