ת"א 65166-12-18

תקציר

הנתבע טען, כי הסכם סופי שנחתם בינו לבין התובעים, אשר העניק לאחרונים בעלות מלאה במרתף, הינו חוזה למראית עין, ועל כן יש לראות בו בטל. לטענתו, היו הסכמות בעל פה וכוונות של הצדדים שלא באו לידי ביטוי בהסכם הכתוב, לרבות התחייבות התובעים לשלם לו 60,000 דולר עבור חלקו במרתף. התובעים הכחישו טענה זו. בית המשפט בחן את נסיבות חתימת ההסכם, את המשא ומתן בין הצדדים ואת התנהגותם לפני ואחרי הגשת התביעה. בעוד שחלק מהראיות תמכו בטענת הנתבע, נסיבות אחרות העדיפו את גרסת התובעים. הגורמים המכריעים היו: רישום מאוחר של זכויות התובעים בנכס, שלא תאם את ההסכם הסופי; שימוש במרתף, כמעט אך ורק על ידי התובעים, במשך שנים רבות, מבלי שהנתבע דרש דמי שכירות; ותשלום ארנונה עבור המרתף על ידי התובעים, דבר שהצביע על החזקתם. בית המשפט מצא כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לשכנע את בית המשפט כי ההסכם הסופי הוא הסכם למראית עין. לפיכך, בית המשפט קבע כי ההסכם תקף, והורה לנתבעת להימנע מכניסה למרתף או מהפרעה לשימוש של התובעים בו, תוך כיבוד התנאים בהסכם הסופי שאפשרו לנתבעת להשתמש במרתף בדרכים מסוימות. עוד קבע בית המשפט כי יש להשיב לתובעים את הכספים שהופקדו להבטחת תשלומי שכר הדירה, והורה לנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.