ת"א 53550/05

תקציר

התיק נסוב סביב סמכותו של בית משפט השלום לחייב נתבע לפרסם התנצלות על פרסום מכפיש. התובעים, שהם המשיבים בתיק זה, מבקשים צו מניעה שיורה לנתבעים להתנצל על לשון הרע על חשבונם. הנתבעים טוענים כי בית משפט השלום נעדר סמכות לדון בבקשה זו, שכן לא ניתן להעריך כלכלית את ערכה של התנצלות והוא חורג מסמכותו. עוד הם טוענים כי חוק איסור לשון הרע אינו מסמיך את בתי המשפט לחייב התנצלות, וסעיף 51 לחוק בתי המשפט רק מסמיך את בית המשפט לדון בתביעות שבסמכותו, שאינן כוללות כפיית התנצלות. מנגד, טוענים המשיבים כי לבית משפט השלום סמכות ליתן סעד של התנצלות, ופיצול התביעה יוביל לחוסר יעילות, לבזבוז משאבים שיפוטיים ואולי אף להחלטות סותרות. בית המשפט מסכים עם המבקשים כי לבית משפט השלום אין סמכות להורות על התנצלות. היא מדגישה כי התנצלות היא מעשה אישי ולא ניתן לכפות אותה אלא אם כן היא ניתנת באמת. ההיסטוריה החקיקתית של חוק איסור לשון הרע תומכת בפרשנות זו, שכן המילה "התנצלות" הושמטה במכוון מהנוסח הסופי. יתר על כן, תקנות המזכירות התנצלויות, כגון קוד האתיקה המקצועית של העיתונות, אינן מעניקות לבתי המשפט סמכות להורות עליהן; רק הוראות החוק יכולות לאשר באופן מהותי פעולה כזו. מאחר שלא ניתן להעריך את ערכה של התנצלות מבחינה כספית, ואין חוק ספציפי המקנה לבית משפט השלום סמכות לדון בבקשות התנצלות, בית המשפט קובע כי אין לו סמכות לכפות התנצלות. טענת המשיבים להתנצלות נדחית אפוא מחוסר סמכות, והם מחויבים בהוצאות המבקשים. ההחלטה מדגישה את הצורך בהבהרה חקיקתית כדי למנוע פיצול תביעות ואת חוסר היעילות הנלווה לכך.