ת"א 9069-04-18

תקציר

פסק הדין דן באיזון בין כבוד האדם, הזכות לשם טוב, פרטיות וחופש הביטוי בהקשר של לשון הרע. הוא מזכיר כי מאז חקיקת חוקי היסוד קבע בית המשפט העליון כי יש לתת לערכים אלה משקל שווה. לאחר מכן עובר הדיון להסביר את ארבעת השלבים של בחינת אמירות אקספרסיביות, שהם בירור משמעות הביטוי, קביעה האם החוק מטיל אחריות, בחינה האם האמירה נופלת תחת פרסום מותר, והערכת נזקים אם קמה אחריות. בשלב הראשון, משמעות הביטויים המכפישים בהם משתמש הנתבע כלפי התובע מתפרשת באופן אובייקטיבי על פי אמת המידה של האדם הסביר. השלב השני בוחן האם האמירות מהוות לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. השופט מגיע למסקנה כי האמירות המדוברות, שכללו "נוכל", "רמאי", "שקרן" ו"בושה של עורך דין", היו משפילות ומשפילות, ולפיכך מהוות לשון הרע. השלב השלישי בוחן האם אלמנט הפרסום קיים. השופטת קובעת כי הדברים שנאמרו בעל-פה על ידי הנתבע הגיעו לגורמים שאינם התובע, ממלאים אחר חובת הפרסום ומהווים פרסומת כהגדרתה בחוק. בנקודה זו עובר השופט לדון בהגנות העומדות בחוק איסור לשון הרע. היא מתמקדת בסעיף 13(5), המציע הגנה מוחלטת על התבטאויות שנאמרו במהלך דיון. השופט מספק ניתוח נרחב של ההיסטוריה החקיקתית ופסיקת בית המשפט העליון בעניין זה, תוך הדגשה כי הוא מעניק הגנה רחבה למשתתפים בהליכים שיפוטיים, ללא צורך בזיקה מהותית בין האמירה הפוגענית לבין הדיון המשפטי או בהתחשב בכוונת הדובר. בהחילו זאת על המקרה הנדון, מגיע השופט למסקנה כי דברי הנאשם, שנאמרו בסמוך לאחר הדיון והתייחסו לדיון שלפנינו, נופלים בגדרו של סעיף 13(5). היא מדגישה את האינטרסים הציבוריים שאותה משרתת הוראה זו, הנותנים עדיפות לחופש הביטוי, ומציינת את הקשיים בהרחבת הגנה זו, במיוחד בהיעדר כל פנייה משמעתית או פלילית לצד הנפגע. עם זאת, היא שבה ומאשרת את הצורך לכבד את פסיקת בית המשפט העליון ואת כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 13(5). לאחר שקבע כי האמירות מוגנות לפי סעיף זה, מוצא השופט כי אין צורך לבחון הגנות אחרות לפי החוק. עם זאת, היא דנה בקצרה בהגנות תום הלב והאמת, וציינה כי הן אינן ישימות במקרה זה. לפיכך, תביעת לשון הרע נדחית, וכל צד נדרש לשאת בהוצאותיו.