עת"מ 1513/02

תקציר

בית המשפט מצא כי הטענות שהציגו המשיבים 4 ו-5 מהוות הרחבה של חזית אסורה ולכן אין צורך להתייחס אליהן. השופטת הסכימה עם המשיבים 1 עד 3 כי ממסמכי התכנית עולה בבירור כי כביש הגישה למסעדה עובר בתחנת הדלק, וכי טענות העותרים התבססו על אי הבנה של התוכנית. השופט הדגיש כי תפקידו של בית המשפט אינו לשמש ערכאת ערעור על החלטות תכנוניות, וכי לרשויות המינהליות נתון שיקול דעת בעניינים אלה. טענות העותרים, שחזרו על ההתנגדויות שהוגשו לרשויות התכנון, נשקלו בכובד ראש ונמצאו סבירות. גם החלטת ועדת המשנה להתנגדויות נמצאה סבירה, מה גם שהעותרים עצמם חרגו מתנאי היתר הבנייה שלהם. השופט הגיע למסקנה כי חששותיהם של העותרים מהתכנית, לרבות כבישי גישה, הליכי איחוד וחלוקה ותקנת חניה, אינם מצדיקים התערבות שיפוטית, וכי ההחלטות התכנוניות היו סבירות ושיפרו את המצב הקיים. זאת ועוד, קיבל השופט את עמדת המשיבים כי לא ייגרם לעותרים כל נזק קנייני כתוצאה מהתכנית. לבסוף קבע השופט כי למועצה הארצית אין עילה לערער על ההחלטה, שכן טענות העותרים התמקדו בעניינם הפרטי ולא בהשלכות התוכנית. לפיכך, העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לכסות את הוצאותיהם של המשיבים 1 עד 3, ואילו המשיבים 4 ו-5 חויבו לשלם הוצאות למשיבים 1 עד 3.