בג"צ 4602/13

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן את תחולתה של חלוקת נכסים ספציפית בין בני זוג מתגרשים, תוך התמקדות בנכס המגורים שלהם. בני הזוג נשואים משנת 1982, וחוק יחסי ממון חל. בית הדין הרבני האזורי אישר שיתוף ספציפי בנכסים, תוך שימת דגש על נישואיהם הממושכים של בני הזוג, הילדים המשותפים וניהול משק הבית המשותף. עם זאת, בית הדין הרבני הגדול חלק על כך, והושפע במידה רבה מבגידתה לכאורה של האישה, שלטענתם ביטלה את כוונת הבעל לחלוק. בית המשפט העליון ביקש את התערבותו בנימוק שהדין הדתי הוחל באופן פסול על ענייני רכוש, תחום השמור למשפט האזרחי. השופט עמית יצא נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול וקבע כי בגידה אינה צריכה לפגוע בזכות הרכושית, וקבע כי חייהם המשותפים של בני הזוג הצביעו בעבר על הסדר רכוש משותף. מנגד, השופטים מינץ ושטיין טענו כי יש לכבד את פסקי הדין של בתי הדין הרבניים אלא אם נפלו טעויות ברורות או חריגה מסמכות, ואישרו את החלטת הערכאה הנמוכה יותר מטעמי התערבות מוגבלת. בסופו של דבר אישר בית המשפט העליון את פסיקת בית הדין הרבני הגדול, ואישר את ההחלטה כי בגידה יכולה להצביע על היעדר הסכמה לשיתוף בנכסים, דבר המשקף סטייה בפרשנות צמתים של עקרונות אזרחיים ודתיים בדיני משפחה.