עמ"נ 23701-03-14

תקציר

עניינו בהיטל השבחה שהוטל על המערערת, בעקבות אישורה של תכנית השבחה שהכפילה את מספר יחידות הדיור שניתן לבנות על חלקת קרקע שבבעלות המערערת משתיים לארבע. הטענה המרכזית בערעור היא השיטה בה נוקט השמאי המכריע לחישוב ההיטל. המערערת טוענת כי הקרקע כפופה לתכנית אחרת, שיש לראות בה את "המצב הקודם", ולפיה הקרקע הייתה מאפשרת ארבע יחידות, ולכן תכנית ההשבחה לא שינתה את מספר היחידות שניתן היה לבנות. המשיב, לעומת זאת, טוען כי תכנית "המצב הקודם" המתאימה מאפשרת רק שתי יחידות, והיא התכנית שצריכה להוות בסיס לחישוב ההיטל. בית המשפט פוסק לטובת המשיב בנקודה זו. הטענה השנייה נוגעת לציפיותיה של המערערת לעניין אישור התכנית ההשבחה והאם יש להתחשב בציפיות אלה בעת חישוב ההיטל. המערער טוען, כי מאחר שרכש את הקרקע ביודעו כי בעבודות מצויה תכנית שתאפשר ארבע יחידות, נוצר בכך ציפייה שיש להתחשב בה בעת הערכת שווי הנכס טרם אישור תכנית ההשבחה. המשיב טוען מנגד כי המערער אינו יכול לבסס את ציפיותיו על תכניות שאינן מאושרות, וממילא הסכם הרכישה ומסמכים נוספים הקשורים לעסקה מלמדים כי הקרקע נרכשה מתוך הבנה כי היא תאפשר רק שתי יחידות, וכי כל שינוי יחייב תכנית מתאר ספציפית, וזה אכן היה המצב. בית המשפט מסכים עם המשיב כי יש להתחשב רק בתכניות מאושרות, ותכניות שרק מתוכננות, במיוחד כאלה שאינן בטוחות שיעבור, אינן יכולות להוות בסיס לציפיות. כמו כן, בית המשפט קובע כי יש להתחשב רק בתכניות התקפות כיום, ומאחר שתכנית ההשבחה היא היחידה שתקפה במקרה זה, היא הבסיס המתאים להיטל. לבסוף, בית המשפט דן בהשלכות ממצאיו על חישובי השמאי ומוצא כי ההיטל הוטל כראוי. לפיכך הערעור נדחה. כל צד יישא בעלויות שלו.