ע"ז 56056-11-10

תקציר

פסק דין זה דן בשתי תביעות נפרדות שהגיש אב נגד שלושת ילדיו בעקבות מות אשתו, אמם. התביעה הראשונה מתייחסת לרצונה של האם ומבקשת לפסול אותה מכמה טעמים; כי הצוואה אינה עומדת בדרישות החוק, האם לא הייתה כשירה לערוך צוואה, הילדים השפיעו שלא כדין על תוכן הצוואה וכי החתימה על הצוואה מזויפת. התביעה השנייה היא תביעת נזיקין בגין נזקים כספיים הנובעים מצו זמני של בית המשפט המונע מהאב לצאת מהארץ עם בנו הקטין. השופט פותח בבחינה האם הצוואה תקפה מבחינה משפטית, תוך התמקדות בדרישת צירוף אישור רפואי לצוואתו של אדם המרותק למיטה. אין חולק כי הצוואה נערכה בפני נוטריון וכי לא צורפה תעודה כזו. השופט בוחן את ההגדרה של "מרותק למיטה" ומגיע למסקנה כי האם אכן נפלה תחת קטגוריה זו בעת עריכת הצוואה. כתוצאה מכך, היעדר אישור רפואי מעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים - הילדים המבקשים לקיים את הצוואה. עם זאת, לאחר בחינת חומר הראיות, הכולל עדויות עדים ומסמכים רפואיים, קובע השופט כי האם הייתה כשירה נפשית לערוך את הצוואה. לאחר מכן עובר השופט להתייחס לטענה של השפעה בלתי הוגנת. המתנגד - האב - טוען כי הוראות הצוואה, המחלקות את העיזבון באופן לא שוויוני בין הילדים, מצביעות על השפעה בלתי הוגנת של הבן הבכור. השופט דוחה טענה זו ומדגיש כי תפקידו של בית המשפט הוא להבטיח את חופש הרצון של המצווה וכי חזקת השפעה בלתי הוגנת המבוססת על חלוקה לא שוויונית אינה עולה בקנה אחד עם דיני הירושה. הראיות שהוצגו, כולל עדותו של הנוטריון וסרטונים של האם זמן קצר לאחר עריכת הצוואה, משכנעים את השופט כי האם לא הושפעה שלא לצורך וכי היא עשתה את רצונה מרצונה החופשי. יתר על כן, השופט דוחה במהירות את הטענה לחתימה מזויפת שכן המתנגד לא הביא כל ראיה תומכת ואף הודה כי לא פעל להוכחתה. באשר לתביעה השנייה, השופט פוסק בתביעת נזיקין שהגיש האב נגד ילדיו בגין נזקים כספיים הנובעים מצו זמני של בית המשפט. הצו, שמנע מהבן הקטין לצאת מהארץ, הוצא בעקבות בקשה של הילדים במסגרת מאבק משמורת. האב טוען כי הצו עיכב את יציאתו לעבודה בקפריסין וגרם לו להפסדים כספיים. הילדים צירפו לבקשתם מכתב התחייבות עצמית, בו התחייבו לפצות את האב על כל נזק אם יימצא כי הצו אינו מוצדק. תחילה קובעת השופטת כי האב זכאי לפיצוי על סמך כתב ההתחייבות העצמית, למרות טענת הילדים כי הוא תקף רק לצו במעמד צד אחד. השופט מפרש את כוונת המכתב באופן רחב ומגיע למסקנה כי הוא חל על הצו שהוצא נגד הקטין. לאחר מכן, השופט בוחן את היקף הנזק ומוצא כי בעוד האב זכאי לפיצוי, נסיבותיו הייחודיות של המקרה מצדיקות הפחתה בסכום הנתבע. השופטת מפעילה את שיקול דעתה ומחליטה כי הילדים אחראים לנזק שנגרם רק מ-24.12.10 - יום לאחר הוצאת הצו - ועד לפקיעת הצו. השופטת בוחנת בקפידה את ראשי הנזק השונים להם טוען האב, לרבות החזר הוצאות טיסה, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש. היא מפחיתה את הסכומים הנתבעים עבור הוצאות טיסה, ודוחה את חלקם לחלוטין בשל אי הבאת ראיות מספיקות מצד האב. באשר להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, השופט אינו מורה לילדים לפצות את האב בגין ההוצאות שנגרמו לו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, שכן האב לא ערער על החלטת בית המשפט שלא לחייב את הילדים בהוצאות אלה. עם זאת, השופט פוסק לאב פיצוי בגין הוצאות ערעורו לבית המשפט המחוזי ובגין הפסד ימי עבודה, ומעריך את האחרון בחמישה ימים על סמך הראיות שהובאו. לבסוף, השופט מסרב לפסוק לאב פיצויים בגין עוגמת נפש, בהתחשב בנסיבות המשפחתיות הקשות וקובע כי שני הצדדים סבלו נפשית. לסיכום, השופט מורה לילדים לשלם לאב פיצויים בסך כולל של 14,300 שקל, וכן 5,000 שקל הוצאות משפט של האב. ניתן לפרסם את פסק הדין בעילום שם.