ת"א 26253-04-19

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נסובה סביב זכות מעבר שהוסכמה בשני הסכמי מכר נפרדים, משנת 1996 ומשנת 2005, בנוגע לחלקת קרקע. התובעים טענו כי זכות המעבר מהווה אינטרס מיטיב לטובתם, ואילו הנתבעים טענו כי מדובר בזכות חוזית אישית ומוגבלת. השופט מירון דחה את טענת התובעים כי הם מחזיקים בטובת הנאה קניינית, וקבע כי זכות המעבר היא זכות חוזית במקום. הקביעה התבססה על פרשנות כוונת הצדדים מאחורי ההסכמים, כאשר לשון החוזים, הנסיבות הסובבות אותם והתנהלות הצדדים לאחר מכן הצביעו כולם על זכות מעבר אישית. זכות זו, הבהיר השופט מירון, הורחבה הן לתנועת הולכי רגל והן לתנועת כלי רכב, לא חייבה ליווי פיזי של התובעים לכל נכנס, ולא חייבה את התובעים לסלול כביש. פרטים מסוימים בנוגע לתיאום מוקדם והודעה מוקדמת נותרו בלתי פתורים, כאשר השופט מצפה משני הצדדים לפעול בסבירות ובתום לב בעת מימוש זכויותיהם. זאת ועוד, קבע השופט מירון כי זכות המעבר משתרעת על כל מטרה המותרת בחוק, ולא רק לצורכי בנייה כפי שטענו הנתבעים. לבסוף, דחתה השופטת את בקשת התובעים לצו מניעה קבוע, ולא מצאה הצדקה לכך על בסיס המחלוקות הקיימות. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והנתבעים נדרשו לספק לתובעים מפתחות גישה לקטעים המוזכרים בפסק הדין.