ע"א 5185/93

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על קיום צוואה שערך אדם שנפטר ללא ילדים, והותיר את רכושו למשיב, שעבד אצלו זמן קצר לפני מותו. הערעור ערער על תוקפה של הצוואה, בטענה שהמנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת ולא היה מודע לטיבה של הצוואה. בית המשפט בחן האם המנוח הבין את משמעות הצוואה והאם השפעה בלתי הוגנת פגעה בכוונותיו. הנטל להוכיח חוסר כשירות הוטל על הצד שכנגד, שהיה עליו להוכיח נסיבות המצביעות על השפעה בלתי הוגנת. בית המשפט מצא כי המנוח היה מודע למעשיו בעת עריכת הצוואה וקבע כי לא התרחשה השפעה בלתי הוגנת, תוך הסתמכות על עדויותיהם של עדים שהיו עמו בקשר במהלך עריכת הצוואה. בנוסף, התייחס בית המשפט לחששות אתיים בהם היה מעורב עורך דינו של המשיב, ששימש אף הוא כעד לחתימת הצוואה, תוך שימת דגש על ניגודי עניינים פוטנציאליים. פומביות ההליכים בבית המשפט נדונה, כאשר בסופו של דבר קבע בית המשפט כי אין למנוע את פרסום שמו של המשיב, ובכך חיזק את עקרון הדיון הפתוח בבית המשפט. בסופו של דבר התקבל הערעור ברוב דעות, תוך שהוא הופך את החלטת בית משפט קמא לקיים את הצוואה ומחייב את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין.