רבני 1330348/01

תקציר

פסק דין זה עוסק בזכותו של הורה גרוש להעתיק את מקום מגוריו או להגר ובשיקולים הקובעים את משמורת הילדים. המקרה עסק באם שרצתה להגר לקנדה, ואילו האב התנגד למהלך וביקש לשמור על המשמורת על בתם. בית הדין קיבל עקרונית את עמדת האם, והכיר בזכותה לעבור לקנדה קרוב למשפחתה. הודגש כי מעברה של האם אינו תלוי בהכרח בזה של הבת. על בית המשפט הוטל לקבוע את המשמורת הקבועה על הבת, בהתחשב במעבר המתוכנן של האם. החלטה זו הייתה אמורה להתבסס על טובת הילד והמלצות הגורמים המקצועיים. קביעת המשמורת הייתה אמורה להתקבל בהקדם כדי לאפשר לאם להתכונן לשנת הלימודים הקרובה. אם הבת הועברה למשמורת האם, היא תהיה רשאית להגר עמה. לאחר מכן ייקבעו הסדרי קשר עם ההורה השני. הערבות של האם, שהופקדה כתנאי לערעור, הייתה אמורה להיות מוחזרת לה. בפסק הדין הודגש כי טובת הילד היא ראשונה במעלה ויש לבחון אותה באופן אובייקטיבי. פסק הדין דן גם באבולוציה של קביעת משמורת ילדים בעידן המודרני, והכיר בכך שרוב החינוך מתרחש במוסדות ולא רק באמצעות הורים. לפיכך, קביעת המשמורת צריכה להיות פרטנית ולהתחשב בטובת הילד, ולא להסתמך רק על מדדים היסטוריים. מסקנת בית הדין אפשרה לאם להגר וחייבה את בית הדין להחליט על המשמורת על בסיס טובת הבת, מתוך הבנה שהמעבר של האם הוא נתון. פסק הדין אמור היה להיות מיושם בהקדם, ובנוסח שפורסם הושמטו שמות הצדדים מטעמי פרטיות.