דנ"מ 4180/08

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לתשלומי ארנונה בגין חניון בחיפה והאם יש לראות בדור אנרגיה, המשיבה, כ"מחזיקת" החניון ובכך אחראית לתשלומים אלה. המקרה נסוב סביב פרשנות חובותיה של דור אנרגיה לפי פקודת העיריות והשלכותיה של אי עמידה. תחילה פסק בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה לטובת דור אנרגיה, וקבע כי החברה אינה חייבת בתשלום מיסים שכן היא אינה הבעלים של החניון. אלא שמינהל ארנונה, העותר, ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי היה על דור אנרגיה להודיע לעירייה על שינוי החזקה. בית המשפט העליון, בפסק דינו הראשוני, קיבל את ערעור מינהל הארנונה, וקבע כי דור אנרגיה, כחוכרת החניון, אכן אחראית להודיע לעירייה על שינוי החזקה ולכן עליה לשלם את מלוא סכום הארנונה. בית המשפט נימק החלטה זו בכך שדור אנרגיה לא עמדה בהתחייבויותיה לפי סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות. יש לציין כי רק השופט דנציגר נתן פסק דין מהותי בעניין זה, ואילו השופטים פרוקצ'יה וארבל הסכימו עם התוצאה מבלי להתייחס במפורש לסוגיה זו. דור אנרגיה עתרה לדיון נוסף, וערערה על פסק דינו הפרוצדורלי של השופט דנציגר, שדחה את טענותיהם בשתי חזיתות: ראשית, כי הם אינם הבעלים של הנכס, ושנית, כי הם אינם מחויבים להודיע לעירייה על שינוי החזקה משום שלא נשלחו הודעות חיוב לכתובתם הרשומה. דור אנרגיה טענה כי הכלל הקיים מאפשר למשיבים להעלות טענות כאלה ללא צורך בהגשת ערר או בקשת רשות ערעור. לטענתם, פסק הדין חורג מעיקרון זה ועלול להוביל בעתיד לערעורים מיותרים ולערעורים שכנגד. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה לדיון נוסף, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים הקובעים כי יש לומר במפורש ניסיון מודע ומכוון ליצור תקדים משפטי, מה שלא היה המקרה כאן. עוד הדגיש בית המשפט כי פסק דינו של השופט דנציגר אינו מחיל את הדין הקיים, אך אין בכך כדי להצדיק דיון חוזר בתיק, שהוא צעד חריג. כתוצאה מכך, העתירה נדחתה, ואישרה את קביעתו הראשונית של בית המשפט העליון כי דור אנרגיה אחראית לתשלום הארנונה.