ת"א 16931-03-18

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב זכויות החזקה והשימוש בחלקת אדמה המצויה בכפר ע'ג'ר. התובע, המתגורר בסמוך לחלקה, טוען כי החזיק בה והשתמש בה במשך למעלה משלושה עשורים באישור הבעלים הנפקד, שעזב לסוריה בעקבות מלחמת 1967. הנתבע, לעומת זאת, טוען כי הוא הבעלים והמשתמש בחלקה מאז עזיבתו של הבעלים הנפקד ורכש אותה באמצעות הסכם מכר בשנת 2003. פסק הדין של בית המשפט מצדד בנאשם. נמצא כי התובע לא הוכיח את זכותו לחזקה בחלקה. מהראיות עולה כי משפחתו של התובע השתמשה בחלקה באישור הבעלים הנפקד, אשר ניתן לבטלה בכל עת. יתר על כן, הנתבע סיפק ראיות משכנעות, לרבות הסכמי מכר בכתב (היג'אס) ועדויות עדים, כדי לתמוך בטענת הבעלות שלו. די במסמכים אלה, יחד עם הנוהג המקובל בכפר לאפשר לשכנים להשתמש בשטחים קטנים לעצי הסקה, כדי לבסס את זכות החזקה הבלתי חוזרת של הנתבע, הגוברת על זכותו הנטענת של התובע על סמך שתיקת הבעלים. בית המשפט מגיע למסקנה כי לתובע אין זכות עליונה כלפי הנתבע בכל הנוגע לשימוש בחלקה. משכך, נדחית תביעת התובע לסעד שימנע מהנתבע להתערב בהחזקתו. זכותו של הנתבע להחזיק בחלקה מאושרת, אם כי ההחלטה אינה מתעמקת בשאלת הבעלות הטהורה, המצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, בית המשפט מורה לתובע לשלם הוצאות משפט מתונות ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום.